(א) אהבת עולם - פי' תחלת הברכה מתחלת אהבת עולם אבל כל נוסח הברכה וחתימתה היא כמו שאנו אומרין בברכת אהבה רבה אף לדעה זו:

(1) ‘Ahavat Olam’ — this means that the opening of the blessing begins with the words ‘Ahavat Olam,’ but the entire text of the blessing and its closing are the same as what we say in the blessing of Ahavah Rabbah, even according to this opinion.

(ב) וכן נוהגין - היינו בבקר אבל בערב נוהגין לומר אהבת עולם והטעם שנהגו לומר בבוקר אהבה רבה משום דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך. וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אף אם אמר כל הנוסח של אהבת עולם בבוקר יצא ידי חובתו:

(2) ‘And so is the custom’ — this refers to the morning, but in the evening the custom is to say ‘Ahavat Olam.’ And the reason they were accustomed to say ‘Ahavah Rabbah’ in the morning is because it is written, ‘They are new every morning; abundant (rabbah) is Your faithfulness.’ All this is only ideally (lechatchilah), but after the fact (bedieved), even if he said the entire text of ‘Ahavat Olam’ in the morning, he has fulfilled his obligation.

(ג) וחוזר וקורא וכו' - ר"ל אע"ג דאינן מעכבות לק"ש ויוצא ידי חובת ק"ש אף אם לא בירך כלל מ"מ ידי חובת ברכות לא יצא ויכול לברך בלא ק"ש כי לא ניתקנו דוקא על ק"ש שאין מברך אק"ב וצונו:

(3) ‘And he goes back and recites, etc.’ — that is to say, even though the blessings are not indispensable to the Shema, and one fulfills the obligation of Shema even if he did not recite any blessing at all, nevertheless he has not fulfilled the obligation of the blessings themselves; and he may therefore recite the blessings without the Shema, for they were not instituted specifically upon the Shema — as one does not say over them ‘who sanctified us with His commandments and commanded us’ (asher kideshanu bemitzvotav vetzivanu).

(ד) עם הברכות - כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת וק"ש זו נחשבת כקורא בתורה:

(4) ‘Together with the blessings’ — so that he may rise to the Amidah prayer directly from words of Torah (divrei Torah), and this recitation of the Shema counts as reading in the Torah.

(ה) שנייה לראשונה - וה"ה אם אמר ברכת אמת ויציב קודם ק"ש או שאלו הברכות אמר אחר ק"ש או אפילו אחר התפילה:

(5) ‘The second before the first’ — and likewise if he said the blessing of Emet VeYatziv, which normally follows the Shema, before the Shema, or if he said these blessings after the Shema, or even after the Amidah prayer.

(ו) יצא - בדיעבד. ואם בירך ברכה אחת ושנייה לא בירך כלל יוצא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ועיין בבה"ל:

(6) ‘He has fulfilled his obligation’ — but only after the fact (bedieved). And if he recited one blessing but did not recite the second at all, he has at least fulfilled his obligation with the one that he did recite; and see the Be’ur Halacha.

(ז) יש אומרים - דע דלפי המתבאר מן הפוסקים שני כונות יש למצוה א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח בסי' ח' וכונת המצוה שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו שמבואר לקמן רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כונה כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא בסימן ח' עי"ש:

(7) ‘Some say’ — know that, according to what emerges from the Poskim (the halachic authorities), there are two kinds of intent involved in a mitzvah: first, intent of the heart upon the mitzvah act itself (concentrating on what one is doing or saying); and second, intent to fulfill one’s obligation through it, that is, that he intend to fulfill through this act what Hashem commanded, as the Bach wrote in siman 8. And the ‘intent for the mitzvah’ mentioned in this se’if does not depend at all on intent of the heart upon the mitzvah act itself — namely, that he concentrate in his heart on what he utters with his mouth, and not let his mind wander to other matters (devarim acheirim), such as in the Shema, the Amidah, Grace after Meals (Birkat HaMazon), Kiddush, and the like — for this type of concentration is, according to all opinions, a mitzvah ideally, that he direct his heart to it, and after the fact, if he did not concentrate, he has still fulfilled his obligation, except for the first verse of Shema and the blessing of Avot in the Amidah, as is explained further on. Rather, the dispute in this se’if concerns the matter of whether one is obligated to intend, before he begins the mitzvah, to fulfill his obligation through performing that mitzvah. But for the choicest fulfillment of the mitzvah, all agree that intent is required, as is stated in tractate Nedarim: Rabbi Elazar b’Rabbi Tzadok says, ‘Do things for the sake of their Maker,’ and it is said, ‘their fear of Me is like a commandment of men learned by rote’ — done mechanically, without intent, and as the Vilna Gaon wrote on what is stated in siman 8; see there.

(ח) שצריכות כונה - ואם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפילו אם ספק לו אם כיון אם הוא מצוה דאורייתא ספיקא לחומרא כ"כ הפמ"ג בסימן תקפ"ט עי"ש. ונ"ל דלא יברך אז על המצוה דבלא"ה יש כמה דיעות בענין הברכה אפילו אם ודאי לא כיון בראשונה:

(8) ‘That they require intent’ — and if he did not intend to fulfill his obligation in performing the mitzvah, he has not fulfilled it by Torah law and must go back and perform it again. And even if he is in doubt whether he had intent, if it is a Torah-level mitzvah we rule stringently in the doubt (and he must repeat it), so wrote the Pri Megadim in siman 589; see there. And it seems to me that he should not recite the blessing over the mitzvah when he repeats it, since in any case there are several opinions regarding the blessing, even where it is certain that he had no intent the first time.

(ט) לצאת - לפיכך התוקע להתלמד או המברך בהמ"ז עם קטנים לחנכם במצות והוא היה ג"כ חייב בבהמ"ז ושכח אז להתכוין לצאת בה ג"כ עבור עצמו וכן כה"ג בכל המצות שעשאם לשום איזה ענין לא יצא ידי חובתו ועיין בט"ז בסימן תפ"ט שמוכח מדבריו דהמברך עם קטנים הנ"ל לא יצא אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה דהוי כמכוין בפירוש שלא לצאת ואם כונתו בעשיית המצוה לשום איזה ענין וגם לצאת בה ידי המצוה יצא:

(9) ‘To fulfill his obligation’ — therefore, one who blows the shofar merely to practice, or one who recites Grace after Meals together with children in order to train them in the mitzvot, while he himself was also obligated in Grace after Meals, but at the time forgot to intend to fulfill his own obligation through it as well, and likewise in all similar cases of mitzvot that he performed for some other purpose — he has not fulfilled his obligation. And see the Taz in siman 489, from whose words it is evident that the one reciting with children mentioned above has not fulfilled his obligation, even according to the opinion that mitzvot do not require intent, because this is like one who explicitly intends not to fulfill his obligation. But if his intent in performing the mitzvah was both for some other purpose and also to fulfill the mitzvah through it, he has fulfilled his obligation.

(י) וכן הלכה - כתב המ"א בשם הרדב"ז דזה דוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן א"צ כונה. ולפ"ז כל הברכות שהם ג"כ דרבנן לבד מבהמ"ז אם לא כיון בהם לצאת יצא בדיעבד אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז וכן מבאור הגר"א בסימן תפ"ט משמע ג"כ שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. ודע דכתב המ"א לקמן בסימן תפ"ט סק"ח דאף דהשו"ע פסק להלכה דמצות צריכות כונה וא"כ היכא שלא כיון בפעם ראשונה צריך לחזור ולעשות המצוה אעפ"כ לא יברך עוד עליה שלענין ברכה צריך לחוש לדעת הי"א שאין צריך כונה ועי' בבה"ל. ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש] וכ"ז לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם עיין בח"א בכלל כ"א ובדה"ח הלכות ק"ש ובמעשה רב:

(10) ‘And this is the halacha’ — the Magen Avraham wrote in the name of the רדב״ז that this — that mitzvot require intent — applies specifically to a Torah-level mitzvah, but for a Rabbinic mitzvah intent is not required. And according to this, all the blessings, which are likewise Rabbinic, except for Grace after Meals, if he did not intend through them to fulfill his obligation, he has nonetheless fulfilled it after the fact. However, from several places in the Shulchan Aruch it is implied that he disagrees with this, and likewise from the Vilna Gaon’s commentary (Bi’ur) in siman 489 it is also implied, that one should not distinguish between a Torah mitzvah and a Rabbinic mitzvah. And know that the Magen Avraham wrote further on, in siman 489, se’if katan 8, that even though the Shulchan Aruch ruled as halacha that mitzvot require intent — and therefore, where one did not have intent the first time, he must go back and perform the mitzvah again — even so, he should not recite the blessing over it again, for regarding the blessing one must take into account the opinion of those who say intent is not required; and see the Be’ur Halacha. And know further that the ח״א wrote, in principle (klal) 68, that when we require him to go back and perform the mitzvah again, this is in a case where there is reason to assume that the first performance was not for the sake of the mitzvah, such as blowing the shofar to practice, or reciting the Shema in the course of his study, and the like. But if he reads the Shema in the manner that we read it in the order of prayer, and likewise if he ate matzah, or blew the shofar, or took the lulav, even though he did not intend to fulfill his obligation, he has fulfilled it, for it is precisely for this reason that he performs the act — in order to fulfill it — even though he does not consciously intend so. So end his words. That is to say, wherever it is evident from the context that his act is done in order to fulfill the obligation, even though he did not explicitly intend so, he has fulfilled it; but where the matter is indeterminate, he certainly has not fulfilled it, as is stated in Tosafot on Sukkah [39a, s.v. ‘Over’; see there]. And all this is only regarding after-the-fact, but ideally one must certainly be careful to intend, before every mitzvah, to fulfill the obligation of that mitzvah, and so the later authorities all copied in their works. See the ח״א, principle 21, and the דה״ח, laws of Shema, and Ma’aseh Rav.

(יא) כיון לבו - כונה זו האמורה כאן איננו הכונה האמורה בס"ד דשם הוא הכונה לצאת ידי חובת מצוה זה בעינן לכל הפרשיות [כמו שכתב הריטב"א בר"ה ושיטה מקובצת בברכות] משא"כ כונה זו הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר ולכך הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו ית' וי"א שאפילו כונה לצאת הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון:

(11) ‘Directed his heart’ — this ‘intent’ spoken of here is not the same intent spoken of in se’if 4; for there the reference is to intent to fulfill one’s obligation of the mitzvah, and that we require for all the passages of the Shema [as the ריטב״א wrote in tractate Rosh Hashanah, and the Shitah Mekubetzet in tractate Berachot]; whereas this intent spoken of here is to reflect upon and take to heart what one is saying, and therefore it is indispensable only in the first verse, which contains the essence of accepting the yoke of Heaven’s sovereignty and His Oneness, may He be blessed. And some say that even the intent to fulfill one’s obligation is indispensable only in the first verse.

(יב) או מגיה - והוא שקורא כהלכתה:

(12) ‘Or proofreading’ — this applies provided that he reads it correctly, according to its rules of proper pronunciation and vocalization.