(א) ששכח ולא עירב - נקט ששכח לאשמועינן דאפילו בכה"ג אוסר כשלא ביטל אבל ה"ה דאפילו כשהזיד ולא עירב מהני ביטול:

(ב) אוסר עליהם - לטלטל מבתיהם לחצר:

(ג) וא"צ לקנות בק"ס - דהוא רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם ומה"ט מותר לבטל אף משתחשך:

(ד) לכל אחד ואחד - ולא אמרינן דכשביטל רשותו לאחד מהם דעתו לבטל לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליהם ומה שאמר לאחד מהם במקום כולם אמר לו. ואם לא ביטל לכולם אף למי שביטל אסור:

(ה) וי"א שדי שיאמר וכו' - משמע דלדעה ראשונה לא מהני כשאמר לכולכם והטעם כתב הט"ז משום דבעלמא רובו ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דכונתו רק על הרוב מהם ומה שכתב המחבר בריש הסעיף רשותי מבוטלת לכם התם מיירי שהיו רק שנים ולדינא מסיק הא"ר דהעיקר כהי"א דמהני גם כשאמר לכולכם וכ"ז כשעומד נגד כולם ואמר להם לשון זה:

(ו) רשותו סתם וכו' - וכ"ש אם אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל:

(ז) שהוא אורח בעלמא - ואורח אינו אוסר על בני החצר וגם הם אינם אוסרים עליו וכדלעיל בסוף סימן ש"ע ע"ש:

(ח) מביתו לחצר - שהרי לא ביטל להם רשות ביתו:

(ט) וגם הוא - ר"ל שאסור להוציא מביתו לחצר שאין לומר על ביתו שהוא כאורח בו שהרי לא ביטל להם:

(י) שצריך לנעול ביתו וכו' - ר"ל כשלא ביטל רשות ביתו דכשביטל מותר לכתחלה להוציא מביתו הוא והם כמ"ש בס"ב:

(יא) כדי שלא יבוא וכו' - ובמקום הדחק יש לסמוך להקל שאין צריך נעילת בית:

(יב) בין הוא וכו' מביתו - היינו לאחר שהחזיקו אנשי החצר את רשותו שהוציאו מבתיהם להחצר [דקודם שהחזיקו אם יוציא מביתו לחצר אז חוזר מביטולו וממילא אוסר עליהם והן עליו כדלקמן בסימן שפ"א ס"א וכן יזהר שלא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מהחצר לביתו כדלקמן בשפ"א] וטעם ההיתר דכיון שביטל גם רשות ביתו נעשה אורח גמור אצלם כיון שלא נשאר לו רשות שלא ביטל:

(יג) שאינו מועיל - ס"ל דלא תקנו שכירות אלא בעכו"ם אבל לא בישראל ועיין באחרונים שחתרו למצוא טעם לזה והמ"א מצדד דבחול לכו"ע יכול להשכיר דלא גרע מביטול אלא דבשבת אסור לשכור דהוי כמקח וממכר. ולענין הלכה הא"ר פוסק דאין שכירות מועלת בישראל כלל אבל שארי אחרונים מקילין בזה לענין ימי החול כהמ"א:

(יד) הוא מותר וכו' - דכיון שביטלו לו רשותם נעשה חצירם וביתו רשות אחת:

(טו) ולא מבתיהם - דמסתמא כשבטלו לו רשותן לא ביטלו אלא חצרן לבד:

(טז) אף מביתו - כצ"ל. ור"ל לא מיבעיא דמביתם שלא ביטלו אסורים להוציא לחצר שהוא רשות אחרת אלא אפילו מביתו של זה שביטלו לו שהוא רשות אחת עם החצר ג"כ אסור וכדמסיים דלא חשיבי כאורחים בעלמא כשהם רבים וא"כ כשחוזרין ומוציאין לתוכה ה"ז כאלו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה וכתב המ"א דלא אמרינן זה אלא כשהם מוציאים מבית לחצר אבל כשהם מכניסים מחצר לבית אין זה נקרא השתמשות בחצר ולא הוי כרוצים לזכות בחצר אבל בא"ר כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור וכ"כ באבן עוזר:

(יז) ולא אמרינן וכו' - ואפי' ביטלו לו רשות ביתם ג"כ אסורים להוציא בין מביתם ובין מביתו לחצר:

(יח) שאין רבים נעשים אורחים וכו' - ר"ל בכגון זה שבאמת החצר והבתים שייך להם אלא כדי שיהא מותר לטלטל נסתלקו מרשותם. וכתב המ"א דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי לא מהני לענין רבים שלא יוכלו לחזור ולזכות ואסורין בכל גווני ועיין בה"ל:

(יט) אף בשל עצמו - כתבו האחרונים דלא גרסינן אף דמשמע מזה דכ"ש בשל חבירו וזה אינו דהא המחבר מיירי שלא ביטל אלא רשות חצרו ולא ביתו וא"כ אסור להוציא מבית חבירו לחצר וכן הוא בשו"ע ישנים:

(כ) שכחו שנים ולא עירבו וכו' - ר"ל דכמו ביחיד שלא עירב מהני ביטול כן ה"ה ביותר:

(כא) לכל אחד - וכמ"ש בסעיף א':

(כב) לאחד שלא עירב - פי' שלא היו בחצר כ"א ג' אנשים ושום אחד מהן לא עירב ולהכי כשביטלו אותם השנים רשותם להשלישי נמצא שחצר של יחיד הוא וא"צ עירוב. ומבואר בב"י דאפילו לא ביטלו השנים בבת אחת אלא בזה אחר זה ג"כ מהני:

(כג) ואפילו אמר לאחד וכו' ע"מ וכו' - ר"ל דלא מיבעי אם לא פירש שיחזור ויבטל לחבירו אלא שביטל סתם לראשון והראשון מעצמו חזר וביטל חלק של עצמו וגם חלק שקיבל דלא מהני דחלק דידיה יכול לבטל ולא חלק דאקני ליה חבריה [דכיון דבעידנא דבטיל ליה רשותיה לא הוי ליה שריותא בחצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דבטול לא אהני מידי ולא קני ליה ולהכי לא מצי לאקנויי האי בטול לחבריה] אלא אפילו אמר לו לכתחלה אני מבטל לך ע"מ שתחזור ותבטל לחברך לא אמרינן דשליח שויה והוי כאלו הוא בעצמו מבטל להאחרון אלא דכיון דלראשון לא מהני האי בטול לא קני ליה שיוכל לחזור ולהקנות לאחרון:

(כד) אינו מועיל - וכנ"ל דחלקו יכול לבטל אבל לא חלק שהקנוהו לו. ומסתברא דאם אותו שביטל לראשון חזר וביטל בעצמו לשני שפיר מהני שהרי עכשיו כל החלקים שלו שהרי הראשון ביטל לו מעיקרא חלק של עצמו: