שולחן ערוך
אאומר שליח צבור ברכו את ה' המבורך בועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד גוחוזר ש"צ דואומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד: נהגו שהש"צ מאריך בברכו והקהל אומרים יתברך וישתבח וכו' הבעוד שהוא מאריך בברכו (טור):
מקום שנהגו לצעוק על חבריהם בין קדיש וברכו ליוצר אור או לדבר בצרכי רבים וטועים הם (וע"ל ס"ס נ"ד):
משנה ברורה
(א) אומר ש"ץ - בקול רם כדי שישמעו כל העם ויענו ברוך ד' הל"ו:
(ב) ועונין אחריו - ואם לא שמע אחד מהש"ץ כשאמר ברכו רק שמע מהקהל שאמרו ברוך ד' הל"ו עונה עמהם ג"כ ביהל"ו אבל אם שמע מהש"ץ לבד כשעונה ביהל"ו לא יענה עמו רק יענה אמן על דבריו [א"ר ודה"ח דלא כמ"א]:
(ג) וחוזר ש"ץ - כדי שיכלול את עצמו ג"כ בכלל המברכים. ואם אין שם עשרה בלא הוא אם לא ענה עמהם לא יצא ידי חובתו. מ"א בשם אגודה [קשה לי אפי' יש עשרה בלתו ג"כ לא יצא ידי חובת עצמו כיון שלא ענה עמהם ולענין השאר לכאו' דיוצאים בכל גוני דלא גרע מאם היה אחד מתפלל או ישן דקי"ל לעיל סי' נ"ה ס"ו דמצטרף]:
(ד) ואומר ברוך ה' המבורך - כתב בספר ש"א [אצל דיני בה"ת וה"ה בזה] קצת שלוחי צבור כשהצבור אומרים ברוך ד' המבורך וכו' עונה אחריהם אמן וחוזר ואומר ברוך ד' וכו' וטעות הוא בידם שכיון שאומרים מיד ברוך ד' וכו' א"צ לומר אמן [וכן כתב הפמ"ג בסימן קצ"ח והח"א] אבל הצבור יאמרו אמן אחר הש"ץ אף שאמרו מתחלה ברוך ד' המבורך וכו' אבל הח"א כתב שאין צריכין לומר אמן וכ"כ הפמ"ג בסי' נ"ז וקצ"ח דכיון דכבר אמרו ביהל"ו למה יאמרו פעם שניה אמן ומאמין הרי כבר אמרו כן. ומ"מ הכריע לבסוף דרשות הוא ביד הצבור אם ירצו עונין ע"ז אמן. ועכ"פ מי שהוא עומד במקום שאסור להפסיק לא יענה אמן זה:
(ה) בעוד שהוא מאריך - דוקא בשעת הניגון אבל בשעה שאומר התיבות לא יאמר כלום ואם אין החזן מאריך בברכו מוטב שישתוק ויכוין מה שאומר הש"ץ כדי שיענה ביהל"ו [אחרונים]. הנוהגין לומר את ד' אלהיך תירא כשיגיע הש"ץ לאת כתב רש"ל שאינו מקבלה ואינו מיסוד החכמה:
(ו) טועים - דהרי הוא כאלו כבר התחיל ביוצר אור: