שולחן ערוך
אין לשחות בולך אנחנו מודים שאין לשחות אלא במקומות שאמרו חכמים: הגה ונוהגים שבשבת מאאחרין יותר לבא לבהכ"נ מבחול משום דבתמיד של ימות החול נאמר בבוקר ואצל שבת נאמר וביום השבת דמשמע איחור (מרדכי פכ"כ) ונוהגין להרבות בזמירות של שבת כל מקום לפי מנהגו ובבכל דבר אם לא אמרו אין מגחזירין אותו מלבד אם לא אמר לאל אשר שבת וכו' מחזירין אותו ויש להאריך ודלהנעים בזמירות ואין למחות בהמאריך בהם אע"פ שהמוחה מכוין משום ביטול תורה (אור זרוע) ומ"מ בשבת ויו"ט לא יאריך יותר מדאי כדי שיאכלו קודם שעה ששית כדלקמן סי' רפ"ח:
משנה ברורה
(א) מאחרין - ומ"מ צריכין ליזהר שלא לעבור זמן ק"ש וברש"י [מגילה כ"ג] משמע שגם בשבת מצוה למהר לקרוא ק"ש כותיקין:
(ב) ובכל דבר וכו' - היינו כל דבר שמוסיפין בשביל שבת ואפילו נשמת:
(ג) מחזירין אותו - אין הכונה שמחזירין אותו לברכת יוצר אור אלא לאחר תפלת ח"י יאמר כך בלי ברכה ויתחיל משבח נותנים וכו' משא"כ שאר זמירות אם שכח אין חיוב לאמרן אחר התפלה. ואם נזכר קודם שאמר בא"י יוצר המאורות שלא אמר לאל אשר שבת אפשר דיש לחזור ולהתחיל מלאל אשר שבת [פמ"ג ע"ש שנשאר בזה בצ"ע]. כתב הח"א מ"מ נ"ל שלא ידלג לכתחלה הנוסח דלאל אשר שבת או הכל יודוך כדי להתפלל בצבור שהרי כ"ז נזכר בזהר ש"מ שנוסח ברכה כך היא:
(ד) ולהנעים - היינו לאמרם בנגון שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה אבל לא להאריך הרבה וכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה ותיבה מחברתה. וביותר מצוי קלקול ע"י הנגונים בסיום הברכה כשעונין הקהל אמן לפעמים עונין קודם שיסיים ממש הברכה ולפעמים מאריכין בניגון אחר סיום התיבה ועונין בהפסק גדול אמן [פמ"ג]:
(ה) במאריך בהם - ומ"מ יש ליזהר מאד שלא לעבור זמן ק"ש ותפלה עי"ז: