קורא אדם את המגילה בין עומד אבין יושב באבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור: הגה וגאסור לחזן לקרוא את המגילה עד שאומרים לו קרא [מרדכי פ' הקורא]:
ס״ק אבין יושב
(א) בין יושב - מיהו הברכה יברך בעמידה:
ס״ק באבל לא יקרא וכו'
(ב) אבל לא יקרא וכו' - ר"ל דאם קורא בצבור צריך לקרוא בעמידה ועיין בה"ל שצידדנו דעמידה ע"י סמיכה שרי לענין מגילה:
ס״ק גואסור לחזן וכו'
(ג) ואסור לחזן וכו' - דלהוציא הצבור הוא ענין כבוד ואין ראוי לאדם לחלוק כבוד לעצמו כ"ז שלא כבדוהו וכ"ז באינו קבוע לכך אבל בש"ץ קבוע שמינוהו לכך א"צ להמתין:
אפילו שנים ואפילו עשרה יכולים לקרותה ביחד דויוצאים הם והשומעים מהם:
ס״ק דויוצאים הם וכו'
(ד) ויוצאים הם וכו' - ולא אמרינן דתרי קלי לא משתמעי שפיר כדאמרינן לענין קה"ת ושארי דוכתי דקריאה זו חביבה ביותר מפני הנס ויהיב דעתיה לשמוע היטיב. וכיון שכן פשוט הוא באם מרגיש בעצמו שמבלבלים ליה הקולות ושא"א לו לשמוע כל התיבות בודאי לא יצא:
הצריך לקרותה כולה וומתוך הכתב ואם קראה על פה לא יצא זוצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה חאבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות טאפי' עד חציה וקראם הקורא על פה יצא: הגה איבל אם השמיט תחילתה או סופה איאפי' מיעוטא לא יצא [ר"ן] ואפי' באמצע' דיבוקא דלא השמיט ענין שלם [ב"י בשם א"ח] אבל ביותר מחציה אפי' הן כתובות אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר פסולה:
ס״ק הצריך לקרותה כולה
(ה) צריך לקרותה כולה - והוא לעיכובא. ודעת רוב הפוסקים שאפילו אם חיסר ממנה רק תיבה אחת לא יצא:
ס״ק וומתוך הכתב
(ו) ומתוך הכתב - ומתבאר בש"ס דאפילו קורא כל פסוק במגילה אלא שלא היתה המגילה כשרה נמי מקרי בע"פ ולא יצא:
ס״ק זוצריך שתהא כתובה וכו'
(ז) וצריך שתהא כתובה וכו' - ר"ל דמה שאמרנו לא יצא היינו אם קרא בע"פ את כל המגילה או רובה אבל אם קרא מקצתה כשרה דיעבד ואפילו אם היתה סיבת קריאתו בע"פ מפני שהסופר השמיט בה איזה תיבות באמצעה עד חציה והוכרח הקורא לקרותם בע"פ אף שלכתחלה אינו נכון לקרות במגילה שחסרה תיבות מ"מ בדיעבד יצא:
ס״ק חאבל בדיעבד וכו'
(ח) אבל בדיעבד וכו' - ואם אין לו מגילה אחרת קורא בה לכתחלה:
ס״ק טאפילו עד חציה
(ט) אפילו עד חציה - וחציה יש לעיין אם כשירה בדיעבד:
ס״ק יאבל אם השמיט וכו'
(י) אבל אם השמיט וכו' - דבזה נראה כספר חסר משא"כ בנשמט בו פסוק באמצע אינו אלא כספר שלם שיש בו טעיות שאין מדקדקין במגילה בזה כ"ז שהטעיות אינם ברובה של מגילה הואיל ונקרית אגרת:
ס״ק יאאפילו מיעוטה
(יא) אפילו מיעוטה - ואפשר אפילו בחסר רק פסוק ראשון או אחרון נמי הדין כן:
ס״ק יבדוקא דלא השמיט ענין שלם
(יב) דוקא דלא השמיט ענין שלם - דבהשמיט ענין שלם נראה כספר חסר:
מי שתופס בידו מגילה שאינה כשירה יגלא יקרא עם שליח צבור אלא שומע ושותק: הגה וידכן לא יסייע שום אדם על פה לחזן וטולכן אותם הפסוקים שקורין הקהל צטזריך החזן לחזור ולקרותם מתוך מגילה כשרה [ב"י בשם שבולי לקט]:
ס״ק יגלא יקרא וכו'
(יג) לא יקרא וכו' - דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ ולפי טעם זה אם קורא רק לאדם אחד רשאי לקרות עם הקורא מתוך מגילה פסולה או מתוך חומש אבל יש מחמירין בכל גווני לפי שנותן דעתו בקריאתו ואינו משגיח למה שאומר הש"ץ כיון שהוא עסוק בקריאתה:
ס״ק ידוכן לא יסייע וכו'
(יד) וכן לא יסייע וכו' - ג"כ מטעם הנ"ל ועיין בא"ר דמצדד גם בזה להחמיר אפילו בשקורא להוציא יחיד דשמא יתן דעתו למה שקורא בע"פ בעצמו ובתוך כך ישתמט ממנו כמה תיבות שקורא הש"ץ:
ס״ק טוולכן אותן הפסוקים וכו'
(טו) ולכן אותן הפסוקים וכו' - ר"ל כמו שם דמחמירין שלא יסייע ע"פ דעי"ז יתנו כמה אנשים דעת לשמוע מזה המסייע דקורא ע"פ ובאמת צריך לקרותה לכתחלה כולה מן הכתב כן גם בזה צריך החזן לחזור ולקרותם מתוך מגילה כשרה והם יכוונו לצאת בקריאתו כדי שיהא כולה מתוך הכתב:
ס״ק טזצריך החזן וכו'
(טז) צריך החזן וכו' - היינו לכתחלה:
קראה סירוגין דהיינו שפסק בה ושהה ואח"כ חזר למקום שפסק יזאפי' שהה כדי לגמור את כולה יחיצא: הגה ויטאפי' סח בנתיים מכיהו גוערין במי שסח בנתיים כדלקמן סי' תרצ"ב סעיף ב' [הרשב"א סי' רמ"ד]:
ס״ק יזאפילו שהה כדי לגמור את כולה
(יז) אפילו שהה כדי לגמור את כולה - ר"ל שהיה יכול בזמן הזה לגמור כל המגילה מראשה עד סופה:
ס״ק יחיצא
(יח) יצא - ובשהה מחמת אונס לפי מה דקיי"ל לעיל בסימן ס"ה לענין ק"ש דחוזר לראש ה"ה הכא דחוזר וקורא מיהו אין לו לברך עוד פעם שני ועיין מש"כ שם בבה"ל:
ס״ק יטואפילו סח וכו'
(יט) ואפילו סח וכו' - ר"ל דל"ד בשהה בשתיקה אלא אפילו פסקו באמצע המגילה בשיחה ושהו עי"ז נמי א"צ לחזור אלא גומר ממקום שפסק. וכ"ז כששח הקורא אבל השומע ששח ולא שמע עי"ז הקריאה אפילו חיסר רק תיבה אחת דעת כמה פוסקים דלא יצא ולכן צורך גדול להיות לכל אחד חומש כי בעוד שמכין הנערים המן וכיוצא א"א לשמוע כמה תיבות מש"ץ ויוצא מה שקורא ע"פ מחומש ויוצא עכ"פ דיעבד [פמ"ג]:
ס״ק כמיהו גוערין וכו'
(כ) מיהו גוערין וכו' - דכיון שבירך עליה אין לו להפסיק בינתיים עד לאחר כל המצוה:
הקורא את המגילה כאלמפרע לא יצא קרא פסוק אחד כבודילג השני וקרא שלישי כגואח"כ חזר וקרא השני לא יצא מפני שקרא למפרע פסוק אחד אלא כיצד יעשה מתחיל מפסוק שני ששכח וקורא על הסדר:
ס״ק כאלמפרע
(כא) למפרע - היינו שקרא הפסוקים האחרונים קודם שקרא הפסוקים הראשונים ואפילו רק פסוק אחד וכדלקמיה וה"ה היכי שקרא פרשה ב' קודם לא':
ס״ק כבודילג השני וקרא שלישי
(כב) ודילג השני וקרא שלישי - וה"ה אם קרא אחר הדילוג כל המגילה או ענין אחד ואח"כ קרא פסוק הנדלג לא יצא וה"ה אם קרא תיבה אחת למפרע כ"ז בכלל למפרע וצריך לחזור ולקרות על הסדר:
ס״ק כגואח"כ חזר וקרא השני לא יצא
(כג) ואח"כ חזר וקרא השני לא יצא - היינו בקורא אח"כ פסוק רביעי אלא אחר שחזר וקרא פסוק שני צריך לקרות שוב פסוק שלישי וזהו שמסיים אלא כיצד וכו':
כדהקורא את המגילה על פה לא יצא ידי חובתו:
ס״ק כדהקורא וכו' ע"פ
(כד) הקורא וכו' ע"פ - כבר כתבו המחבר לעיל בס"ג וחזר ושנאו כאן משום דהתחיל להעתיק כאן לשון הרמב"ם בסעיף ז' ולהלן ע"כ העתיק כסדר הכתוב שם ושם מתחיל מדינא דקרא ע"פ עי"ש:
הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש כהובכתבי הקודש אע"פ שאינו יודע מה הם אומרים כויצא ידי חובתו:
ס״ק כהובכתבי הקודש
(כה) ובכתבי הקודש - צ"ל בכתב הקודש וכך הגירסא ברמב"ם ור"ל בכתב אשורית:
ס״ק כויצא י"ח
(כו) יצא י"ח - דהא האחשתרנים בני הרמכים גם אנן לא ידעינן מהו אלא לא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ואפילו לכתחלה נמי ומשו"ה יוצאין ג"כ הנשים ועמי הארץ. כתב הפמ"ג כל ירא שמים נכון שיהיה לו מגילה כשרה בידו ולקרוא מלה במלה בלחישה שא"א לשמוע מן הש"ץ הכל ובפרט שהנערים מבלבלים:
כזהיתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונו' העכו"ם לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד כחאבל אם היתה כתובה כטבכתב עברי לוקראה ארמי' לארמי לא יצא שנמצא זה קורא ע"פ וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו לאלא יצא השומע ממנו: הגה אלבבל אין לחוש באיזה כתב כתובה [ב"י]:
ס״ק כזהיתה כתובה תרגום וכו'
(כז) היתה כתובה תרגום וכו' - ואפילו הכתב היה כתב אשורית ג"כ לא יצא מי שאינו מכיר הלשון:
ס״ק כחאבל אם היתה כתובה וכו'
(כח) אבל אם היתה כתובה וכו' - ר"ל אימת אמרינן שיוצא משום שמכיר הלשון דוקא אם קורא בלשון הכתוב במגילה אבל אם מעתיק זה הלשון ללשון אחר אף שהוא מכיר שתי הלשונות יחד אינו יוצא והטעם כדלקמיה:
ס״ק כטבכתב עברי
(כט) בכתב עברי - ר"ל בלשון העברי:
ס״ק לוקראה ארמית לארמי
(ל) וקראה ארמית לארמי - אשמועינן דאע"ג שהמגילה לפניו והוא מעיין בכל תיבה ומתרגמה להשומע והו"א דזה עדיף מקורא ע"פ קמ"ל דגם בזה לא יצא:
ס״ק לאלא יצא
(לא) לא יצא - ר"ל השומע כיון שהקורא קראה ע"פ ואינה חשיבה קריאה אף לעצמו לא עדיף השומע ממנו:
ס״ק לבאבל אין לחוש וכו'
(לב) אבל אין לחוש וכו' - ר"ל דלא קפדינן שיהא דוקא הכתב של לשון זה שקורא ואפילו בהיה הלשון גיפטית והאותיות כתוב עילמית וכיו"ב נמי שרי [ומ"מ בעינן שיהא מכיר הקורא אותו הכתב דאל"ה הוי בכלל ע"פ כשאינו מכיר] אבל כמה פוסקים חולקים וס"ל דמגילה בכל לשון שהיא אינה כשרה לקרות בה ואפילו ללועז אלא בשהכתב שלה אשורית ועיין בבה"ל. כתב הפמ"ג אם היתה כתובה כתב ולשון תרגום וכדומה והקורא אינו מבין תרגום וקראה להשומע שמבין לשון תרגום אינו יוצא י"ח אף לדעת המחבר. וכן ה"ה אם הקורא מבין אותו הלשון וכתובה לפניו באותו הלשון אם השומע אינו מבין אותו הלשון השומע אינו יוצא דכיון שאינו מבין אין כאן זכרון הנס גבי שומע מיהו נוהגין בזה"ז לקרות הכל בלה"ק ולכתבה בכתבי אותיות הקודש [לבוש]:
מי שיודע לעז ויודע אשורית לגאינו יוצא בלעז לדויש אומרים שיוצא: הגה ואם כתובה בלהשני לשונות מי שמבינים ילוצאו [ב"י]:
ס״ק לגאינו יוצא בלע"ז
(לג) אינו יוצא בלע"ז - משמע דעת המחבר לסתום כדעה זו ומ"מ אינו חוזר ומברך דספק ברכות להקל. ומתבאר בפוסקים דלדעה זו אין לו להוציא אפילו למי שאינו מבין לה"ק דכיון דקריאתו לא מהני לו בעצמו הו"ל כמי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא אחרים:
ס״ק לדוי"א שיוצא
(לד) וי"א שיוצא - דע דבכל מקום דאמרינן דיוצא בלע"ז היינו שעכ"פ תיבת האחשתרנים בני הרמכים יקרא לפניהם בלשה"ק:
ס״ק להבשני לשונות
(לה) בשני לשונות - כגון מקצת המגילה בלשון אחד ומקצתה בלשון אחרת:
ס״ק לויצאו
(לו) יצאו - בדיעבד אבל לכתחלה אין נכון להיות כתובה בשתי לשונות:
לזיש למחו' ביד הקוראים לנשים המגילה בלשון לעז לחאע"פ שכתובה בלשון לעז:
ס״ק לזיש למחות ביד וכו'
(לז) יש למחות ביד וכו' - טעם הדבר משום דהגברים הקוראים מבינים לה"ק ויש לחוש לדעת הפוסקים שסוברים דהיכי שהוא מבין לה"ק אינו יוצא בקריאה בלע"ז וממילא אינו יכול להוציא בקריאה זו אף למי שאינו מבין לה"ק וכנ"ל ועוד משום האחשתרנים בני הרמכים שאינו ידוע בלע"ז שלהן וא"ת יקרא האחשתרנים בני הרמכים בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרותו בשתי לשונות:
ס״ק לחאע"פ שכתובה בלע"ז
(לח) אע"פ שכתובה בלע"ז - דאי לא כתובה בלע"ז רק מעיין ומתרגם בלע"ז הוי ליה קורא בע"פ וכדלעיל ובלא"ה לא יוציא. כתבו האחרונים דאפילו הקוראים בשני ימים להחמיר ג"כ לא יקראו בלע"ז:
לטקראה מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה מיצא מאאבל אם שמעה מתנמנם לא יצא:
ס״ק לטקראה מתנמנם
(לט) קראה מתנמנם - ומתנמנם נקרא כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו לי מדכר וצ"ל דמ"מ יכול לכוין לצאת דמצות צריכות כונה [פמ"ג]:
ס״ק מיצא
(מ) יצא - וה"ה השומע ממנו ג"כ יצא אם רק נשמעים הדברים היטיב כ"כ המאירי ואע"ג דצריך לכוין להוציא אפשר דמתנמנם ג"כ יכול לכוין ויותר נראה לומר דמיירי שחשב בתחילת הקריאה קודם שנתנמנם להוציא השומעין:
ס״ק מאאבל אם שמעה וכו'
(מא) אבל אם שמעה וכו' - דבקריאה כיון שקורא כראוי הרי מוכח שרמי אנפשיה לומר שפיר משא"כ בשמיעה בודאי חסר לו כמה תיבות:
היה כותבה מבשקורא פסוק במגילה שהוא מעתיק ממנה וכותבה מגאם כוון לבו לצאת ידי חובתו יצא והוא מדשתהא כתובה כולה לפניו במגילה שהוא מעתיק ממנה מהוכן אם היה מגיה וכן אם היה דורש' שקורא פסוק במגילה שלימ' ודורשו אם כוון לבו לצאת ידי חובתו יצא ולא יפסיק בה בעניינים אחרים כשדורש מושאסור להפסיק בה מזבעניינים אחרים:
ס״ק מבשקורא פסוק במגילה וכו'
(מב) שקורא פסוק במגילה וכו' - היינו אפילו אם באופן זה היתה קריאת כל המגילה כשרה הואיל שכיון לצאת בזה י"ח ואם לא כיון לצאת אפילו רק פסוק ראשון אף שמשם ואילך התכוין לצאת לא יצא:
ס״ק מגאם כיון לבו לצאת י"ח
(מג) אם כיון לבו לצאת י"ח - סתם בזה כהפוסקים דס"ל מצות צריכות כונה לצאת ידי המצוה ועיין לעיל בסימן ס' ס"ד:
ס״ק מדשתהא כתובה כולה
(מד) שתהא כתובה כולה - עיין לעיל בס"ג:
ס״ק מהוכן אם היה מגיה
(מה) וכן אם היה מגיה - ר"ל ובעת הגה קוראה ומכוין לצאת י"ח ודוקא אם קרא בניקוד כראוי אבל אם קרא להגיה ע"פ המסורת ולא בניקוד כראוי אינו יוצא י"ח:
ס״ק מושאסור להפסיק וכו'
(מו) שאסור להפסיק וכו' - עיין לעיל בס"ה בהג"ה:
ס״ק מזבענינים אחרים
(מז) בענינים אחרים - היינו שלא מענינו של יום:
הקורא את המגילה מחצריך שיכוין להוציא השומע וצריך [שיכוין] השומע לצאת ואם הקורא שליח צבור מטמסתמא דעתו על כל השומעים אפי' הם אחורי בית הכנס' נאין מדקדקין בטעיותיה וי"א דוקא בטעו' שהלשון והענין אחד כההוא עובדא דתרי תלמידי דהוו יתבי קמי' דרב חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים ולא אהדר חד מינייהו אבל טעות נאאחר לא:
ס״ק מחצריך שיכוין וכו' וצריך וכו'
(מח) צריך שיכוין וכו' וצריך וכו' - ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד וזה הכיון הוא קודם שמתחיל לקרוא יכוין על כל הקריאה זה לצאת וזה להוציא ותו א"צ לכוין בכל הקריאה. וצריך השומע להאזין אוזנו ולשמוע כל תיבה ותיבה מפי הקורא ואם חיסר הקורא אפילו תיבה אחת וכן אם השומע חיסר תיבה אחת לשמוע לא יצאו וצריך לחזור:
ס״ק מטמסתמא דעתו וכו'
(מט) מסתמא דעתו וכו' - ולענין השומעים ישתנה הדין דהעומדים בביהכ"נ סתמא מכונים אבל העובר אחורי בהכ"נ בעינן שיכוין בפירוש לצאת ידי חובה [פר"ח]:
ס״ק נאין מדקדקין בטעיותיה
(נ) אין מדקדקין בטעיותיה - אין הדין הזה מיירי לענין כתיבה דשם הדין כמו בס"ג והכא מיירי לענין קריאה דהיינו אפילו קרא אותה בכמה טעיות כיון שעכ"פ קרא כולה:
ס״ק נאאחר
(נא) אחר - כגון שקרא מיושב ישב או מנופל נפל דהוי כאלו דילג אותה תיבה לגמרי וצריך לחזור ולקרותה כסדר:
צריך לומר עשרת בני המן ועשרת נבהכל בנשימה אחת להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד: הגה ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם הנגפסיק ביניהם יצא [תוס' ספ"ק דמגילה ואבודרהם ומהרי"ל] ולכתחלה נוהגין לומר בנשימה אחת מתחלת חמש מאות אנדיש ואת פרשנדתא כו' עד עשרת [מהרי"ל בשם רוקח]:
ס״ק נבהכל בנשימה אחת
(נב) הכל בנשימה אחת - ובכל המגילה בין פסוק לפסוק יפסיק רק כדי נשימה מפני שצריך לקרותה כאגרת. כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה הקול כי שם מתחיל הנס. כשיאמר האיגרת הזאת ינענע המגילה כתב הח"א מה שנוהגין במקצת מקומות שכל הקהל אומרים י' בני המן אינו מנהג אלא הקורא יאמרם לבד והשאר ישמעו כמו כל המגילה:
ס״ק נגהפסיק
(נג) הפסיק - אפי' שהא כדי לגמור כולה:
ס״ק נדאיש ואת וכו'
(נד) איש ואת וכו' - במהרי"ל כתב בשם הרוקח משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על חמש מאות איש ומי שיש לו נשימה קצרה ישער שאם יתחיל מן חמש מאות איש לא יוכל לומר כל עשרת בני המן בנשימה אחת טוב יותר שיתחיל מן ואת פרשנדתא וכו' כי זהו דינא דגמרא אבל חמש מאות איש הוא מנהג בעלמא:
צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל עובדי אלילים ברוכים כל ישראל וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב:
מנהג כל ישראל נהשהקורא קורא נוופושטה כאיגרת להראו' הנס וכשיגמור נזחוזר וכורכה כולה ומברך: הגה יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בנחקול רם דהיינו איש יהודי וגו' ומרדכי יצא וגו' ליהודים היתה אורה וגו' כי מרדכי היהודי וגו' וכן נוהגין במדינות אלו [הגהות מיימוני פ"א וכל בו ואבודרהם] והחזן חוזר וקורא אותן. עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב ומזה נשתרבב המנהג שנטמכים המן כסשקורים את המגילה בב"ה [אבודרהם] ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבע [ב"י בשם א"ח]:
ס״ק נהשהקורא וכו'
(נה) שהקורא וכו' - אבל היחידים השומעין במגילות א"צ לפשוט [ב"ח ומהרי"ל]:
ס״ק נוופושטה כאיגרת
(נו) ופושטה כאיגרת - היינו שפושטה כולה ואינו מניחה כרוכה אלא כופל אותה דף על דף ויזהר שלא יגררה ע"ג קרקע [א"ר ופר"ח] ועיין בפמ"ג שכתב דל"ד ע"ג קרקע ה"ה תלויה מעל השולחן ושטענדע"ר נמי הוי גנאי כתבי קודש. עוד כתב דהפשיטה יהיה קודם שמתחיל לברך כדי שלא יהיה הפסק בין ברכה לקריאה:
ס״ק נזחוזר וכורכה כולה ומברך
(נז) חוזר וכורכה כולה ומברך - ר"ל שכורכה כולה ומניחה לפניו על המגדל ואח"כ מברך והטעם דגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת כך ואפילו אם התחיל הברכה ואמר ברוך אתה כיון שלא אמר השם פוסק באמצע וכורך ואח"כ מברך:
ס״ק נחבקול רם
(נח) בקול רם - משום שמחה ומה שחוזר וקורא אותן כדי להשמיע לצבור שמצוה לכתחלה לשמוע כל המגילה מתוך הכתב:
ס״ק נטשמכים המן
(נט) שמכים המן - מהרי"ל לא היה חושש להכות המן והגאון יעב"ץ כותב על אביו הח"צ שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן והפמ"ג כתב דיצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה:
ס״ק סכשקורין המגילה בביהכ"נ
(ס) כשקורין המגילה בביהכ"נ - וצריך החזן לשתוק אז בעת שמכין כדי שישמעו כולם קריאתו ומפני שמצוי מאוד קלקולים ע"י ההכאה ורגילים הנערים להכות כמה פעמים בעת שחוזר החזן לקרות ע"כ טוב ונכון שכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג [מ"א] וכ"כ הפמ"ג שנכון מאוד שכל אחד יתפוס חומש בעת הקריאה וכל תיבה שלא ישמע מן החזן יקרא מן החומש [מ"א]:
מגילה סאבי"ד ובט"ו צריך סבלחזור אחר עשרה ואם אי אפשר בעשרה קורים אות' ביחיד: הגה ויש להסתפק אסגם נשים מצטרפות לעשרה [הגהות אשירי פ"ק טור סי' תרפ"ד] ואם קראו אותה בצבור ואיזה יחיד לא שמעה יכול לקרות אפילו לסדכתחלה ביחיד הואיל וקורין אותה באותה העיר בעשרה [ב"י בשם א"ח] וסהכשהיחיד קורא אותה בסוזמנה צריך לברך עליה [ב"י]:
ס״ק סאבי"ד ובט"ו
(סא) בי"ד ובט"ו - היינו בי"ד לעיירות וט"ו למוקפין ור"ל אף שהוא בזמנה ואיכא פרסומי ניסא בלא"ה שהכל קורין באותו זמן אפ"ה צריך לטרוח ולקבץ עשרה שיהיו בעת הקריאה משום פרסומי ניסא וכ"ש אם הוא שלא בזמנה כגון המפרש בים והיוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו דמותר להקדים ולקרותה קודם שיוצא כנ"ל בסימן תרפ"ח ס"ז או דמתרמי יום ט"ו בשבת דצריכין המוקפין להקדים ולקרותו בע"ש כדאיתא שם בס"ו בודאי צריך לקבץ עשרה לקריאתו ובזה עוד חמיר יותר דאי ליכא עשרה לא יברכו המוקפין עליה:
ס״ק סבלחזור אחר עשרה
(סב) לחזור אחר עשרה - ואם בעת ההוא קורין אותה בצבור בבהכ"נ אז אפילו יש לו ק' אנשים בביתו מצוה לילך לשם משום ברוב עם הדרת מלך וכן מי שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ וחלונותיו פתוחות לביהכ"נ אפ"ה צריך לילך לבהכ"נ לכו"ע משום ברוב עם ועיין בבה"ל:
ס״ק סגאם נשים וכו'
(סג) אם נשים וכו' - דאפשר דכיון דהוא רק משום פרסומי ניסא סגי אף בנשים ועיין בפמ"ג דמדלא הזכיר הרב קטנים משמע דס"ל דקטנים בודאי אין מצטרפין לעשרה דלאו בני חיובא נינהו וחיובן הוא רק מטעם חינוך:
ס״ק סדלכתחלה ביחיד
(סד) לכתחלה ביחיד - דהנס כבר נתפרסם וליכא רק משום ברוב עם לא מטרחינן ליה למכנף עשרה והא דקי"ל דאף אם יש לו מנין בביתו אפ"ה מבטלין ת"ת ועבודה לילך ולקרות בצבור משום ברוב עם התם הלא הצבור מזומן לפניו משא"כ הכא לעשות צבור אינו מחוייב ועיין ביד אפרים שכתב דדין זה שהביא הרמ"א בשם או"ח אינו מוסכם לשארי פוסקים ולכן אף בכה"ג יהדר אחר עשרה אנשים:
ס״ק סהוכשהיחיד קורא אותה
(סה) וכשהיחיד קורא אותה - היינו במקום דאי אפשר לו לקבץ עשרה או בגוונא דצייר הרמ"א מקודם:
ס״ק סובזמנה
(סו) בזמנה - לאפוקי אם קורא היחיד אותה שלא בזמנה כגון כרכין המוקפין חומה דמתרמי יום ט"ו שלהן בשבת דקורין אותה בע"ש והוא קורא אותה ביחיד לא יברך עליה בכל גווני וכנ"ל בס"ק ס"א: