ס״ק אק"ש

(א) ק"ש - ובשאר מצות דאורייתא היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ג לענין טומטום אף דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ ולפ"ז לולב או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה:

(1) 'The Shema' — Regarding the other Torah-level mitzvos, in a case where one is obligated to perform a mitzvah but is in doubt whether he already did so, he ruled earlier in Siman 17, se'if 3, concerning a tumtum (one whose gender is indeterminate) — who is obligated in tzitzis — and in Yoreh De'ah 265, se'if 3, concerning the circumcision of an androgynos (one with both male and female features), and likewise in all such cases, that one does not recite a blessing over the mitzvah, since the blessings are only Rabbinic, and a doubt in a Rabbinic matter is treated leniently. However, there are authorities who draw a distinction: between a case where the doubt is whether he is obligated in the mitzvah at all — such as the cases we mentioned — and a case where he is certainly obligated but does not know whether he already performed the mitzvah, where he must recite the blessing over it as well. According to this view, if on the first day of a festival one is in doubt whether he already performed the mitzvah of lulav or shofar, and the like, he must perform it with a blessing. The Pri Megadim wrote that nevertheless, in the name of the Rashba, and likewise from the Magen Avraham in the name of the Rivash — cited later in Siman 585, os 3 — it is proven that they do not hold of this distinction, but rather one always acts without a blessing. And also from the Vilna Gaon in this siman it is proven that he does not hold of this distinction. And if a shofar or lulav was brought to a person on the first day during twilight (bein hashmashos), all agree that he takes it but without a blessing, since in that case the doubt is whether he is obligated in the mitzvah at all at that time.

ס״ק בחוזר וקורא

(ב) חוזר וקורא - הטעם דקי"ל ק"ש דאורייתא כלומר דהא דכתיב ודברת בם בשבתך בביתך וגו' קאי אפרשה זו גופא שחייב לדבר בו בשעת שכיבה ועמידה ולפיכך אם נסתפק אם קרא או לאו חייב לחזור ולקרות ככל ספיקא דאורייתא:

(2) 'He goes back and reads it again' — The reason is that we hold the Shema is a Torah obligation. That is, the verse 'and you shall speak of them, when you sit in your house, etc.' refers to this very passage, teaching that one is obligated to speak of it at the time of lying down and rising. Therefore, if he became in doubt whether he recited it or not, he is obligated to go back and read it, like every doubt in a Torah matter.

ס״ק גומברך

(ג) ומברך - לכאורה כ"ז דוקא בשלא עבר זמן ק"ש אבל בעבר זמן של ג' שעות שוב אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה מחמת ספק דתו ה"ל ספיקא דרבנן אבל זה אינו דזמן זכירת יציאת מצרים נמשך אח"כ ג"כ וכמו שכתב המ"א לקמן בסימן ע' א"כ הוא חייב עדיין עכ"פ בברכת אמת ויציב עד שעה ד' וכדלעיל בסימן נ"ח ומכאן והלאה לא תיקנו ע"ז ברכה אבל יאמר מחמת ספק איזה פסוק של יציאת מצרים [ש"א סימן י' ע"ש]. איתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא ידי המ"ע של הזכירה. וכתב המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא והחתם סופר פליג ע"ז דבקרא כתיב למען תזכור את יום צאתך וגו' ולא די במה שיזכור שעבר הים והסכים עמו הגאון רע"א בחידושיו ע"ש. ואם יוצא ידי הזכירה בהרהור עיין בבה"ט בשם הבית יעקב ובפמ"ג מסתפק בזה ובשאגת ארי' סימן י"ג האריך להוכיח מש"ס ומסיק דאינו יוצא ידי חובה בהרהור. ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים ועיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן ונ"מ לענין ספיקא ע"ש ובשאגת ארי' סי' ח' כתב בהדיא דהוא דאורייתא. וחייב להזכיר בזמן שהוא לילה ודאי ולא קודם וע"כ אם הזכיר בין השמשות כגון שהתפלל קודם צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו דבין השמשות ספיקא הוא וספיקא דאורייתא לחומרא וכן משמע מרמב"ם פרק א' מהלכות ק"ש דהוא דאורייתא וכמו שכתב הפמ"ג בעצמו:

(3) 'And recites the blessing' — At first glance, all this applies only when the time for reciting the Shema has not yet passed. But once the time of the first three (halachic) hours has passed, one would no longer recite the blessing, neither before nor after, on account of a doubt, for then it becomes merely a doubt in a Rabbinic matter. But this is not so, for the time for remembering the Exodus from Egypt continues afterward as well, as the Magen Avraham wrote later in Siman 70. If so, he is still obligated at least in the blessing of Emes v'Yatziv until the fourth hour, as stated earlier in Siman 58. From then on the Sages did not institute a blessing for this, but on account of the doubt he should recite some verse of the Exodus from Egypt. [ש"א, Siman 10, see there.] It is stated in the Talmud, folio 13b, that if one recited a teaching in which the Exodus from Egypt is mentioned, he has fulfilled the positive commandment of remembering it. The Magen Avraham wrote: and it appears to me that all the more so, if one recited the Song of the Sea, he has fulfilled it. But the Chasam Sofer disagrees with this, for the verse states 'in order that you remember the day of your going out, etc.' — and it is not enough merely to recall that he crossed the sea. Rabbi Akiva Eiger agreed with him in his novellae; see there. As to whether one fulfills the remembrance through thought (mental recitation), see the Be'er Heitev in the name of the Bais Yaakov, and the Pri Megadim is uncertain about this; and in the Sha'agas Aryeh, Siman 13, he elaborated to prove from the Talmud, and concludes that one does not fulfill the obligation through thought. And it is obvious from the Gemara that at night too one must mention the Exodus from Egypt. See the Pri Megadim, who is uncertain whether it is a Torah or Rabbinic obligation — with a practical difference regarding a doubt; see there — and in the Sha'agas Aryeh, Siman 8, he wrote explicitly that it is a Torah obligation. And one is obligated to mention it at a time that is certainly night, and not before. Therefore, if he mentioned it during twilight (bein hashmashos) — for example, he prayed before the emergence of the stars — he has not fulfilled his obligation, for twilight is a matter of doubt, and a doubt in a Torah matter is treated stringently. And so it is implied from the Rambam, chapter 1 of the Laws of Kri'as Shema, that it is a Torah obligation, as the Pri Megadim himself wrote.

ס״ק דולאחריה

(ד) ולאחריה - אע"ג דהרבה פוסקים סוברין דפרשה ראשונה הוא מדאורייתא והשניה הוא מדרבנן ויש מן הפוסקים שסוברין דרק פסוק ראשון הוא מדאורייתא וכ"ש הברכות דלכו"ע הוא מדרבנן וספק דרבנן אינו חוזר יש לומר כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה ובברכותיה אם לא במקום שהתירו בפירוש כגון ההיא דלקמן סימן ק"ו ס"ב בהג"ה עי"ש. ולכאורה אם יודע שאמר פסוק ראשון או פרשה ראשונה [לכל אחד מן הדעות] וספק לו אם קרא השאר א"צ לחזור ולקרות מיהו בסימן ס"ד סעיף ג' וד' משמע שצריך לחזור וצ"ל דמעיקרא כן תקנו שיחזור. והיכא שהוא מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכו"ע דיציאת מצרים חייבין להזכיר מדאורייתא. אך יש דיעות בזה דיש אומרים דיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב דכולה חדא מילתא היא ויש אומרים דיאמר רק פרשת ציצית ויקיים בזה המצוה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים ואמת ויציב א"צ לומר וכן הסכים השאגת ארי' וכתב עוד דאם נעשה לו ספק זה בערב שאינו יודע אם אמר פרשת ציצית וברכת אמת ואמונה חוזר ואומר אמת ואמונה וא"צ לחזור ולקרות פרשת ציצית מספק ואם ברי לו שקרא כל השלשה פרשיות ואינו מסופק לו אלא באמת ויציב שחרית או אמת ואמונה ערבית תרוייהו חד דינא שא"צ לחזור ולומר מספק דכיון שאמר פרשת ציצית לכו"ע הברכות הוא מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית:

(4) 'And after it' — Even though many authorities hold that the first paragraph is of Torah origin and the second is of Rabbinic origin, and some of the authorities hold that only the first verse is of Torah origin, and all the more so the blessings, which according to all are Rabbinic — and a Rabbinic doubt one does not repeat — one may say that such was the enactment: that whenever one recites the Shema he is obligated to recite it, as the essence of the enactment, together with its blessings, except in a place where they explicitly permitted otherwise, such as the case later in Siman 106, se'if 2, in the Rema's gloss; see there. At first glance, if one knows that he recited the first verse or the first paragraph [according to each of the opinions] but is in doubt whether he recited the rest, he need not go back and recite, however, in Siman 64, se'if 3 and 4, it is implied that he must go back — and one must say that from the outset they enacted so, that he should repeat. And in a case where he is in doubt whether he recited the paragraph of tzitzis together with Emes v'Yatziv, he must go back according to all, for the Exodus from Egypt must be mentioned by Torah law. But there are differing views on this: for some say that he should recite the paragraph of tzitzis together with Emes v'Yatziv, since it is all one matter, and some say that he should recite only the paragraph of tzitzis — thereby fulfilling the Torah mitzvah of remembering the Exodus from Egypt — and Emes v'Yatziv he need not recite. So too the Sha'agas Aryeh concurred. He wrote further that if this doubt arose for him in the evening — he does not know whether he recited the paragraph of tzitzis and the blessing of Emes v'Emunah — he goes back and recites Emes v'Emunah, but need not go back and recite the paragraph of tzitzis out of doubt. And if he is certain that he recited all three paragraphs, and is only in doubt about Emes v'Yatziv in the morning or Emes v'Emunah in the evening, both have the same law: that he need not go back and recite it out of doubt, since, having recited the paragraph of tzitzis, the blessings are according to all Rabbinic, for the Exodus from Egypt was already mentioned in the paragraph of tzitzis.

ס״ק האבל וכו'

(ה) אבל וכו' - דתו ה"ל דרבנן אפילו ברכת אמת ויציב וספיקא לקולא ואם יודע שאמר אמת ויציב ואינו זוכר אם קרא ק"ש דעת הא"ר דאינו חוזר וגם ראיה מלעיל סימן ס"ד ועיין בפמ"ג:

(5) 'But, etc.' — For then it is merely Rabbinic — even the blessing of Emes v'Yatziv — and a doubt is treated leniently. And if one knows that he recited Emes v'Yatziv but does not remember whether he recited the Shema, the view of the Eliyah Rabbah is that he does not repeat, with a proof also from earlier, Siman 64; and see the Pri Megadim.