אביום שביעי שהוא הושענא רבה נוהגים להרבות במזמורים בכמו ביום טוב: הגה וגאין אומרים נשמת ואומרים מזמור לתודה ואומרים אין כמוך שמע ישראל וכו' כדמו בי"ט ואומרים קדיש של אחר תפלת מוסף בניגון יום טוב ואין רגילין לעשות מלאכה שהל חול עד אחר יציאה מבית הכנסת ויש לומר פזמון זכור ברית כשיש מילה בהושענא רבה ואומרים אותו קוודם אנא אזון חין כו': כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הו"ר מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל: ומרבים קצת בנרות כזמו ביום הכפורים: הגה והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קחודם עלות השחר כמו בעיו"כ [מנהגים] ויש נוהגים ללבוש הטקיטל כמו ביום כפור לפי שבחג נידונים על המים ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב וימקיפים שבעה פעמים ומרבים תחנונים על המים:
ס״ק ארבה
(א) רבה - נוהגים ישראל להיות נעורים בליל ערבה. וכבר נדפס הסדר:
ס״ק בכמו ביו"ט
(ב) כמו ביו"ט - לפי שבחג נידונין על המים והוא גמר החתימה ואומרים למנצח מזמור השמים מספרים ושארי מזמורים וקדושת מוסף נעריצך כמו ביו"ט:
ס״ק גוא"א נשמת וכו'
(ג) וא"א נשמת וכו' - אלא ישתבח דבאמת הוא חול:
ס״ק דכמו ביו"ט
(ד) כמו ביו"ט - ר"ל בניגון של יו"ט:
ס״ק השל חול
(ה) של חול - ויש מסירין מעצמן אפילו הכיס של מעות. ומה שגובין מעות אתרוג מפני שרוב הקהל מתאספין בהו"ר ויש ריוח לצדקה מזה [פמ"ג]:
ס״ק וקודם אנא אזון חין
(ו) קודם אנא אזון חין - ויותר טוב לאומרו קודם החריז הבט לברית [אחרונים]:
ס״ק זכמו ביוה"כ
(ז) כמו ביוה"כ - לפי שבחג נידונין על המים וכל חיי האדם תלויין במים והכל הולך אחר החיתום:
ס״ק חקודם עלות השחר
(ח) קודם עלות השחר - וטוב יותר לטבול מבערב כדי ללמוד כל הלילה בקדושה. ואודות הזיווג הוא כמו בליל שבועות. ובליל טבילה ישמש ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ר"מ במ"ב סק"ז ובה"ל שם:
ס״ק טהקיטל כמו ביוה"כ
(ט) הקיטל כמו ביוה"כ - שאז הוא גמר החתימה ובמדינתינו נהגו ללבוש בגדי שבת לבד הש"ץ לובש הקיטל:
ס״ק יומקיפים ז' פעמים
(י) ומקיפים ז' פעמים - כמו במקדש שהיו מקיפין המזבח בזה היום ז"פ:
יאונוטלים ערבה ביום זה מלבד ערבה שבלולב יבואין מברכין עליה: הגה ונהגו ששמש בהכ"נ מביא ערבה למכור כיגמו שהיה המנהג בזמן שבית המקדש היה קיים [ר"ן פ' לולב וערבה]:
ס״ק יאונוטלים ערבה ביום זה
(יא) ונוטלים ערבה ביום זה - זכר למקדש שנטילת ערבה היה שם הלכה למשה מסיני וכן היתה מצותה בכל יום משבעת הימים היו מביאין ערבות וזוקפין אותן הכהנים על צדדי המזבח ואח"כ באין העם ונוטלין אותן משם ומנענעין אותן. ולהכי לא תקנו לנוטלה כל ז' כמו בלולב דלולב אית ליה עיקר מן התורה דיום ראשון הוא מן התורה אף בגבולין עבדינן ליה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין די שנעבוד לה זכר למקדש יום אחד [גמרא] וקבעו יום ז' לערבה יותר מיום אחר כיון שבמקדש היה ג"כ יותר קדושה ביום זה שהרי היו מקיפין ז"פ ביום זה:
ס״ק יבואין מברכין עליה
(יב) ואין מברכין עליה - שהוא רק מנהג נביאים שהנהיגו את העם לעשות כן ולא בתורת תקנה ולא שייך לברך ולומר וציונו:
ס״ק יגכמו שהיה המנהג וכו'
(יג) כמו שהיה המנהג וכו' - שהיו שלוחי ב"ד מביאין להן:
יש מי שאומר ידשאף ביום זה מקיפים בלולב ולא בערבה טוולא נהגו כן אלא להקיף בו גם בערבה:
ס״ק ידשאף ביום זה וכו'
(יד) שאף ביום זה וכו' - ר"ל כמו בימים הקודמים שאין נוטלין הערבה שלא הוקבע ערבה רק ליום זה:
ס״ק טוולא נהגו וכו'
(טו) ולא נהגו וכו' - גם בערבה. וטעם הדבר דבגמרא אית פלוגתא אם מקיפין בלולב או בערבה ודעה הראשונה ס"ל כמ"ד דמקיפין בלולב ומנהג העולם הוא כדי לצאת כל הדיעות שגם מ"ד בלולב אין פוסל אם מקיף בערבה וכן מ"ד בערבה אין פוסל אם מקיף בלולב [ב"י] ועיין לקמיה בס"ז בהג"ה והסכימו האחרונים דאם אין לולב בעיר יקיפו בהו"ר בערבה:
שיעור ערבה זו אפילו עלה אחד בבד אחד: הגה מיהו מכוער הוא להיות עלה אחד בבד אחד [טור בשם רב האי] על כן נהגו לעשות הטזהושענות יפים משום זה אלי ואנוהו ושיעור ארכה כיזשיעור אורך ערבה שבלולב: הגה ויחכל הפוסל בערבה שבלולב פוסל בערבה זו (מדברי ר"ן פ' לולב וערבה) וחובט בה עיטל הקרקע או על הכלי פעמים או שלש: הגה וי"א שצריך לנענע בה [טור בשם רש"י] ונהגו לעשות שתיהן מנענעין בה ואח"כ חובטין אותה:
ס״ק טזההושענות יפים
(טז) ההושענות יפים - וטוב לכתחלה שיהיה עכ"פ ג' בדין ובשם האר"י כתבו ה' בדין:
ס״ק יזכשיעור אורך וכו'
(יז) כשיעור אורך וכו' - דהיינו ג"ט דלא מצינו שהקילו בה אלא בפרט זה דעלה אחד וכו'. י"א דערבה של הו"ר יש ליטול הבדים בלתי קשורים אבל הרמ"ז חלק עליו וכתב דצריך לקשרם וכן מנהגינו:
ס״ק יחוכל הפוסל בערבה שבלולב וכו'
(יח) וכל הפוסל בערבה שבלולב וכו' - וע"כ יש ליזהר שלא יהיה גזול ולא יבש והנה עכ"פ אם לא היה יבש אלא כמוש בודאי כשר. ומ"מ נ"ל דלכתחלה יותר טוב שיהיה לחין וראיה ממה דאיתא שם במשנה דף מ"ה דהיו מניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו והוא משום הידור מצוה:
ס״ק יטעל הקרקע או על הכלי
(יט) על הקרקע או על הכלי - ובשם האר"י ז"ל כתבו דדוקא על הקרקע יחבוט ה' חבטות וטוב לחבוט תחלה על הקרקע ה' חבטות ואח"כ על הכלים להסיר העלין וא"צ להסיר כל העלין:
ואינה ניטלת אלא בפני עצמה כשלא יאגוד דבר אחר עמה אבל אם יש בידו דבר אחר אין לחוש:
ס״ק כשלא יאגוד דבר אחר עמה
(כ) שלא יאגוד דבר אחר עמה - כדי שיהא ניכר שהוא לשם מצוה. ומש"כ אין לחוש דלא חיישינן לחציצה:
אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפי' הגביה אותה שני פעמים אחד לשם לולב ואחד לשם ערבה כאוי"א שיוצא בה:
ס״ק כאויש אומרים שיוצא בה
(כא) ויש אומרים שיוצא בה - היינו היכא דהגביה אותה פעם שני לשם ערבה דיש היכר בזה שהוא לשם מצוה. ודע דאפילו לדעה ראשונה דאינו יוצא בערבה שבלולב זהו דוקא כל זמן שהיא אגודה בלולב עם שאר מינים אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה פשיטא שיוצא בה:
יש מי שאומר שאינו יכול ליטלה עם הלולב בשעה שהוא יוצא בה ידי חובתו עד אחר שיברך ויטול וינענע בתחלה ואם נטלה עובר משום בל תוסיף כבואחר הנענוע הראשון יכול הוא ליטלה עם הלולב וכ"ש בשעת הקפה ואע"פ שמה שכתב שאם נטלה עובר משום בל תוסיף כגטעות הוא בעיני מכל מקום אין הפסד לחוש לדבריו וכתב עוד דגם אחר נטילה ונענוע צריך לתפוס הערבה לבדה כדלהכיר שהיא חובה ובשעת החבטה יטלנה בפני עצמה ויוצא בה ידי חובתו: הגה והמנהג פשוט ליטול ערבה עם הלולב בשחרית בשעת הנענוע וכהבשעת הקפה עד שעת החבטה ונוטלים הערבה לבדה וכויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל ואף הנוטלה עם הלולב נ"ל דכזלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו ויאחז הערבה שהם ההושענות שעושין לבד כל זמן שאומרים תחנונים על המים ומנענעים ההושענות בשעה שאומרים ההושענות ואח"כ חובטים אותם:
ס״ק כבואחר הנענוע הראשון וכו'
(כב) ואחר הנענוע הראשון וכו' - הטעם דהא קי"ל דשלא בזמנו של המצוה אינו עובר על בל תוסיף עד שיכוין להוסיף על המצוה והכא כיון שעברה מצותו הוי שלא בזמנו והוא הלא לא כיון להוסיף על מצות לולב כ"א בשביל לקיחת הערבה:
ס״ק כגטעות הוא בעיני
(כג) טעות הוא בעיני - הוא אזיל לשיטתו דפסק לעיל בסימן תרנ"א סט"ו דבערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה:
ס״ק כדלהכיר שהיא חובה
(כד) להכיר שהיא חובה - וכמש"כ בס"ה שמטעם זה אינה ניטלת אלא בפ"ע:
ס״ק כהובשעת הקפה וכו'
(כה) ובשעת הקפה וכו' - טעם המנהג היה כדי לצאת כל הדיעות דיש אומרים דמקיפים בלולב וי"א דמקיפים בערבה וכנ"ל בס"ג:
ס״ק כוויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב
(כו) ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב - כדי שיקיים בשלימות מצות נטילת ערבה וכנ"ל בסעיף ה' וגם האר"י ז"ל הזהיר מאוד שלא לחבר הערבה עם הלולב:
ס״ק כזדלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו
(כז) דלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו - ר"ל דלא כמו שאוחזין הלולב עם הערבה עד שעת החבטה ובזמנינו המנהג כמו שכתב הרמ"א שאין נוטלין הערבה עם הלולב כלל:
יש מי שאומר כחשהושענא שבלולב אע"פ שנזרקת אין לפסוע עליה כט[וע"ל סי' כ"א גבי ציצית]:
ס״ק כחשהושענא שבלולב
(כח) שהושענא שבלולב - וה"ה ערבה של הושענא אין לזלזל בה [ברכ"י בשם סדר היום]:
ס״ק כטועיין לעיל סימן כ"א
(כט) ועיין לעיל סימן כ"א - ר"ל מה דמבואר שם בס"א בהג"ה:
יש מי שאומר שאסור ליהנות מן הערב' לאחר נטילתה אם לא להתנה עליה לאמעיקרא דלכולה יומא אתקצאי למצותה: הגה ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות כדי לעשות בה מצוה [מהרי"ו ומהרי"ל]:
ס״ק להתנה עליה
(ל) התנה עליה - עיין במ"א שמפקפק דלאו לכו"ע מהני תנאה אמנם הא"ר מתרץ דברי השו"ע וכן בבה"ל ביארנו דלכו"ע מהני בזה תנאי עי"ש באורך:
ס״ק לאמעיקרא
(לא) מעיקרא - עיין בבה"ל:
יש מי שאומר שיש ליזהר שלא יקוץ ישראל ערבה למצוה משדה עכו"ם לבאפי' ברשות העכו"ם:
ס״ק לבאפילו ברשות העכו"ם
(לב) אפילו ברשות העכו"ם - משום דסתם עכו"ם הקרקעות שלהם גזולים מאחרים ואינו מועיל רשותם לזה ונמצא כשקוצץ הישראל הוא הגוזל אלא יקצוץ עכו"ם ויתנם לישראל וה"ה כשקוצץ ישראל ונותן לחבירו שרי וכמו שכתבנו בסי' תרמ"ט ס"א במ"ב סקי"א ועיין בט"ז שכתב דבזה"ז לא אמרינן דסתמן גזולים הם ועיין לעיל בסימן תרל"ז ס"ג בהג"ה ובמ"ב ובה"ל ובסימן תרמ"ט ס"א בהג"ה ומ"ב ובה"ל כי הכל שייך לענינינו:
אם חל יום הושענא רבה ביום א' וקצצו עכו"ם ערבה בשבת לגוהביאו כשרה: הגה מיהו אם צוה ישראל לקוצצ' ואיכא פרהסיא בדבר ילדש להחמיר אם יש לו ערבה אחרת [ב"י בשם תשו' רשב"א]:
ס״ק לגוהביאו כשרה
(לג) והביאו כשרה - היינו אפילו צוה לו ישראל לקוץ בשבילו ובודאי עשה בזה עבירה אפ"ה אין לאסרו לצאת בה אח"כ משום מצוה הבאה בעבירה [דאחר כלות העבירה ליכא משום מצוה הבאה בעבירה] [מ"א בשם הרשב"א] ויש מאחרונים שמפקפקין בזה דע"כ לא מצינו ברשב"א שהתיר בזה אלא כשציוהו בע"ש סתם שיהיו מזומנת לו במו"ש והיה יכול לקצצה מבע"י ולכך אמרינן דבמלאכתו הוא עוסק אבל כשציוהו לקצוץ בשבת לא מוכח משם להקל ביש לו אחרת:
ס״ק לדיש להחמיר
(לד) יש להחמיר - אפילו לא ציוהו לקוצצו בשבת רק אמר שתהא מזומנת לו למו"ש: