אוכלין ומפסיקין קודם בין השמשו' אשצריך להוסיף מחול על הקודש ותוספת זה אין לו שיעור אלא קודם בין השמשו' בשזמנו אלף ות"ק אמה קודם הלילה צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה:
ס״ק אשצריך להוסיף וכו'
(א) שצריך להוסיף וכו' - ותוספות זה אין בו כרת כ"א מ"ע וילפינן בגמרא (ר"ה ט א) מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בתשעה מתענין ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבע"י כדי להוסיף מחול על הקודש וגם ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב:
ס״ק בשזמנו אלף ות"ק אמה וכו'
(ב) שזמנו אלף ות"ק אמה וכו' - ר"ל ששיעור בין השמשות הוא שיעור מהלך אלף ות"ק אמה והוא לערך רבע שעה קודם צה"כ וקודם לזה צריך להוסיף מעט ושיעור התוספות עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה. והנה השו"ע הזכיר שזה דעת ר"ת וסייעתו ואזיל לשיטתו בסימן רס"א ס"ב וכבר כתבנו שם דהרבה מהראשונים חולקין ע"ז וגם הגר"א הסכים לשיטתם דבין השמשות מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה דהיינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו וזמן התוספות שצריך להוסיף היינו קודם שקיעת החמה ועיין שם במ"ב סקכ"ג לענין שיעור הוספה לפרוש ממלאכה וה"ה הכא לענין אכילה:
נשים שאוכלו' ושותו' עד שחשכה והן אינן יודעו' שמצוה להוסיף מחול על הקודש גאין ממחין בידם כדי שלא יבואו לעשו' בזדון: הגה ודהוא הדין בכל דבר איסור אהמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין ודוקא שואינו מפורש בתורה אע"פ שהוא דאורייתא אבל אם מפורש בתורה מזוחין בידו (ר"ן פרק ד' דביצה והרא"ש בשם העיטור). וחאם יודע שאין דבריו נשמעין לא יאמר ברבים להוכיחן רטק פעם אחד אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו אבל ביחיד חיייב להוכיחו עד שיכנו או ייאקללנו (ר"ן ס"פ הבע"י):
ס״ק גאין ממחין בידן
(ג) אין ממחין בידן - ודוקא ביודע בודאי שלא יקבלו ממנו אבל בספק שמא יקבלו צריך למחות אפילו במידי דרבנן:
ס״ק דוה"ה בכל דבר איסור וכו'
(ד) וה"ה בכל דבר איסור וכו' - ר"ל ג"כ בשברור לו שלא יקבלו ממנו וכנ"ל. ובכל זה אין חילוק בין רבים ליחיד:
ס״ק האמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו'
(ה) אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' - ר"ל ג"כ בברור לו שאם יאמר להם לא יקבלו ממנו וכנ"ל וכ"ז דוקא בשעכשיו הם שוגגין אבל כשיודעין שהוא אסור ועוברין במזיד צריך להוכיחם אף כשברור לו שלא יקבלום ונהי דמי שאינו מוכיח אינו נענש עבור חטאם כיון שברור לו שלא יקבלום מ"מ מצוה להוכיחם:
ס״ק ושאינו מפורש בתורה
(ו) שאינו מפורש בתורה - ר"ל דאז אנו יכולין לתלות ששוגגין ומוטעין הם בזה ומה שלא ישמעו לנו מה שנאמר להם שהוא אסור מחמת דקיל להו הדבר ולכן אמרינן בזה מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל בדבר המפורש בתורה והם עוברין ע"ז בודאי אינם שוגגין ולא שייך בהו לומר מוטב שיהיו שוגגין ומחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי:
ס״ק זמוחין בידם
(ז) מוחין בידם - דוקא בדליכא סכנה אבל בדאיכא חשש סכנה א"צ למחות וכ"כ בחינוך מצוה רל"ט ע"ש ועיין בחו"מ סימן י"ב וביו"ד סימן של"ד:
ס״ק חואם יודע וכו'
(ח) ואם יודע וכו' - זה קאי ג"כ על דבר המפורש בתורה [וה"ה על שאר מזיד דהיינו שיודע שהוא אסור ועובר ע"ז] עד סוף הג"ה. והנה לשון ואם יודע כתבו האחרונים שאינו מדוקדק דהא עד עכשיו ג"כ מיירי בהכי וכנ"ל אלא דבא לחדש דיש חילוק בין רבים ליחיד דברבים כשיודע שאין דבריו נשמעין להם מחויב להוכיח רק פ"א אבל ביחיד מחויב להוכיח כמה פעמים עד הכאה או קללה:
ס״ק טרק פ"א
(ט) רק פ"א - אולי ישמעו או כדי שלא יהיה להם פתחון פה ומכאן ואילך כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע:
ס״ק יחייב להוכיחו
(י) חייב להוכיחו - בעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל שם שמים:
ס״ק יאיקללנו
(יא) יקללנו - וי"א דדי עד שינזוף בו החוטא ומכאן ואילך אסור להוכיחו שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאיך:
אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול יביכול לחזור ולאכול יגכל זמן ידשלא קבל עליו התעני': הגה וטועיין לעיל סימן תקנ"ג דאם קיבל בלב לא הוי קבלה:
ס״ק יביכול לחזור ולאכול וכו'
(יב) יכול לחזור ולאכול וכו' - יש שכתבו שהמנהג שלאחר שאכל אסור לאכול דבזה שמפסיק הוי כאילו קיבל בפה ולכן נכון שקודם בהמ"ז יאמר בפירוש שאינו מקבל עליו עדיין התענית ועכ"פ יחשוב בלבו כזה:
ס״ק יגכל זמן וכו'
(יג) כל זמן וכו' - ואם קיבל עליו אסור גם ברחיצה וסיכה ובפרט במלאכה:
ס״ק ידשלא קיבל עליו התענית
(יד) שלא קיבל עליו התענית - והקבלה מהני רק מפלג המנחה ואילך אבל אם קיבל עליו התענית מקודם פלג המנחה אין בקבלתו כלום אבל אם קיבל ע"ע סתם שלא לאכול עוד זה מהני אפילו בשאר ימות השנה אם קבל עליו שלא לאכול מחצות היום ואילך כמ"ש בסימן תקס"ב סי"א:
ס״ק טוועיין לעיל וכו'
(טו) ועיין לעיל וכו' - ועיי"ש במשנה ברורה סק"ב מש"כ בשם הב"ח והגר"א וכן יתר הדברים שם ושייך ג"כ לענינינו:
בערב יום הכפורים אין לו לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל כדי שלא יהא שבע ומתגאה כשיתפלל: הגה וכן אין אוכלים דטזברים המחממים את הגוף שיזלא יבא לידי קרי וכן אין לאכול מיחאכלי חלב שמרבים זרע אך בסעודת שחרית נוהגין לאכלן. (מהרי"ל):
ס״ק טזדברים המחממין
(טז) דברים המחממין - כגון בשמים וכרכום (שקורין זאפרין) ויין טוב וזה אינו אסור כ"א בסעודה המפסקת אבל דברים המרבים זרע כגון מאכלי חלב וכדלקמיה היה ראוי להיות נזהר שלא לאכול כל היום אכן העולם נוהגין לאכלן בשחרית וזה שמסיים הרמ"א אך בסעודת שחרית וכו' וטעם המנהג לא נתפרש כ"כ המהרי"ל ועיין במ"א שמיישב המנהג ועיקר טעם המנהג משום שהם מאכלים קלים אכן בסעודה מפסקת נהגו לאכול בשר שהיא עיקר הסעודה ודוקא בשר עוף [מ"א] ומפמ"ג משמע דבזמנינו נהגו לאכול בשר עוף בשחרית:
ס״ק יזשלא יבא לידי קרי
(יז) שלא יבא לידי קרי - וביוה"כ הלא אסור לו לטבול וכדלקמן בס"ס תרי"ג:
ס״ק יחמאכלי חלב
(יח) מאכלי חלב - חמה ועיין בט"ז דה"ה דיש ליזהר משום וביצים שהם ג"כ מרבים זרע. כתב הפמ"ג דחלב המעורב בתבשיל או טיי"א עם חלב אפשר דבטל ברוב לענין זה. לא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה ואם אכל הרבה לא ישים אצבעו בפיו להקיא ביו"כ שמא יבלע קצת מן הקיאה [ס"ח] כתב מהרי"ו שלא ישתכר בסעודה המפסקת ולא יאכל אכילה גסה. ובאמת אפילו בסעודת שחרית יש ליזהר מזה כמו שכתב המחבר וכ"ש בסעודה זו: