ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין ודעתו לחזור צריך להתענות כל תעניות אשקבלו עליהם:
ס״ק אשקבלו עליהם
(א) שקבלו עליהם - בני עירו שכיון שדעתו לחזור צריך מדינא לקבל עליו חומרי מקום שיצא משם. ומיירי שהיה במקום שמתענין בשעת קבלת התענית דאל"כ ודאי לא חלה עליו גזירת קהל שלו כיון שלא היה אז שם. [ודוקא שהתענית הוא בשביל תשובה או על כל צרה שלא תבא אבל אם התענית נקבע על גזירה שעברה כמו כ' סיון בפולין וכדומה אז א"צ קבלה כלל דת"צ חשיב ויש לו דין ההולך ממקום למקום שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אם דעתו לחזור] ואם קבל בעצמו התענית עליו אז אפילו אם אין דעתו לחזור צריך להתענות [אחרונים]:
ההולך ממקום שאין מתענים למקום שמתענים ביתענה עמהם גאפילו דעתו לחזור ומיהו כיון שלא קבלו עליו תענית אם יצא מן העיר חוץ לתחום דמותר לאכול ואינו צריך להשלים: הגה ודוקא שבא לשם ביום התענית אבל אם בא לשם מבעוד יום צהריך לקבל עליו התענית וצריך להשלימו (טור):
ס״ק ביתענה עמהם
(ב) יתענה עמהם - אף שאכל היום קודם שבא לעיר מ"מ משלים עמהן ואינו אוכל [א"ר]:
ס״ק גאפילו דעתו לחזור
(ג) אפילו דעתו לחזור - משום דצריך להשתתף עם הצבור בצרתם וע"כ אפילו בצנעא אסור לאכול. וכשמתענים על צרה שעברה כבר אפשר דמותר לאכול בצנעא אם דעתו לחזור [מ"א] והא"ר מצדד להחמיר אף בזה ע"ש:
ס״ק דמותר לאכול וכו'
(ד) מותר לאכול וכו' - דוקא בשדעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור אסור כיון שכבר בא לתוכה חל עליו חובת המקום ואם לא בא לתוכה והוא עדיין חוץ לתחום העיר מותר אפילו אין דעתו לחזור למקומו הראשון ויש מקילין בחזר ויצא חוץ לתחום אף כשכבר בא לתוכה:
ס״ק הצריך לקבל וכו' וצריך להשלימו
(ה) צריך לקבל וכו' וצריך להשלימו - עיין בט"ז שדעתו דאפילו לא קבל עליו בפירוש כיון שהיה שם בשעת קבלת הצבור ממילא חל עליו התענית אף שדעתו לחזור ואסור לאכול אפילו חוץ לתחום העיר וכן מצדד בא"ר:
שכח ואכל אל יתראה בפניהם כאלו אכל ואל ינהג עידונין בעצמו לומר הואיל ואכלתי מעט ואוכל הרבה (ואפי' שלא בפניהם אזסור לנהוג עידונין בעצמו) (מרדכי פ"ק דתענית):
ס״ק ואוכל הרבה
(ו) אוכל הרבה - אלא צריך להפסיק באותה סעודה מיד כשנזכר ואפילו לא קבל התענית עליו [מ"א]:
ס״ק זאסור לנהוג עידונין בעצמו
(ז) אסור לנהוג עידונין בעצמו - היינו אפילו במה שמקילינן לאכול חוץ לתחום מ"מ אל יתעדן באכילתו דאם יבא לעיר יהיה פניו צהובין [מ"א] ויש אחרונים שפירשו כפשטיה שלא ינהג עידונין בשאר דברים וכנ"ל בסימן תקס"ח סי"ב:
מצוה חלהרעיב אדם עצמו בשנת רעבון טואסור לשמש בו ימטתו יאחוץ מליל טבילה ולחשוכי בנים (פי' ולמנועי בנים) יבמותר (וע' לעיל סי' ר"מ סעי' י"ב):
ס״ק חלהרעיב וכו'
(ח) להרעיב וכו' - דהיינו שיאכל בצמצום:
ס״ק טואסור לשמש וכו'
(ט) ואסור לשמש וכו' - דצריך האדם לנהוג צער בעצמו:
ס״ק ימטתו
(י) מטתו - ועיין לעיל סימן ר"מ סי"ב ובמ"ב שם:
ס״ק יאחוץ מליל טבילה
(יא) חוץ מליל טבילה - המ"א אוסר אף בליל טבילה אכן בנהר שלום ובבגדי ישע הסכימו שנוכל לסמוך להקל כדעת השו"ע ובפרט אם אינו שנת רעבון אלא שאר צרות בודאי יש לסמוך להקל בליל טבילה ועיין בשע"ת:
ס״ק יבמותר
(יב) מותר - עד שתתעבר [ב"י] ואם יש לו בנים מחללי שבת וכונתו רק כדי שיוליד בנים כשרים מסתברא דדינו כחשוכי בנים:
כל יגהפורש מן הצבור אינו רואה בנחמתן וכל המצטער עמהם זוכה ורואה בנחמתן:
ס״ק יגהפורש מן הצבור
(יג) הפורש מן הצבור - דוקא דבר שיוכל באולי להועיל הן בתפלה הן בתענית הן בממון: