איחיד שקיבל עליו תענית כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וימים טובים או ראש חדש חנוכה ופורים או ערב יום הכפורים אם קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא באינו צריך התרה ואם קבלו גבלשון הרי עלי דשהוא לשון נדר הצריך התרת חכם ויפתח בחרטה שיאמר לו אילו שמת אל לבך שיארע בהם אלו הימים לא היית נודר ומתיר לו ולהרמב"ם משקיבל עליו בלשון נדר ופגעו בו שבתות וימים טובים או ערב יום הכפורים או ראש חודש חייב לצום בהם אם לא יתירו לו אבל אם פגעו בו חנוכה וופורים נדרו בטל ולא יצום בהם מפני שהם מדבריהם וצריכים חיזוק: הגה והמנהג כסברא ראשונה. מי שנדר להתענות סך ימים ואמר חוץ מי"ט אין חנוכה ופורים בכלל ואם אמר שדעתו היה עליהם הזולכים אחריו (תשובת הרשב"א סי' תרנ"ט) אבל עחרב יום הכפורים בכלל וטהכי נהוג ודלא כמו שפסק בי"ד סיי' רט"ו סעיף ב':
ס״ק איחיד שקבל עליו תענית וכו'
(א) יחיד שקבל עליו תענית וכו' - דאלו אם גזרו תענית על הצבור בא"י והתחילו להתענות ואירע בהם אלו הימים חל גזירתם בדיעבד וכדלעיל בסימן תי"ח משא"כ ביחיד:
ס״ק בא"צ התרה
(ב) א"צ התרה - דאין כח קבלתו חל כלל על יום זה ועיין בסימן תי"ח במ"ב סק"ז מש"כ שם:
ס״ק גבלשון הרי עלי
(ג) בלשון הרי עלי - פי' שאמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם ומשום דנדר חל אפילו על דבר מצוה דנדר אוסר החפץ עליו ואין שום ציווי על החפץ אבל בשבועה שנשבע להתענות בימים אלו אינו חל וכמבואר בס"ג משום דשבועה אוסר נפשיה על חפצא והוא כבר מצווה שלא לעשות כן:
ס״ק דשהוא לשון נדר
(ד) שהוא לשון נדר - כתב מ"א דאם אמר הריני נודר להתענות יום אחד לא מיקרי נדר ולכן נהגו שמי שאמר הריני נודר להתענות ב' וה' כל ימות השנה א"צ להתענות בר"ח וא"צ התרה ועיין בפמ"ג. ועיין ביו"ד סימן ר"ו ס"ה:
ס״ק הצריך התרת חכם
(ה) צריך התרת חכם - ויראה להתיר כדי שלא יהיה מחוייב להתענות [ואם לא התיר והתענה צריך למיתב אח"כ תענית לתעניתו כדי שיכופר לו על מה שהתענה בימים אלו וכנ"ל בסימן תקס"ח ס"ה] וכשמתיר לו ממילא הותר כל הימים [יו"ד סי' רט"ו]:
ס״ק וופורים
(ו) ופורים - שאין אלו הימים נקראין יו"ט וה"ה ר"ח אבל חוה"מ מקרי יו"ט:
ס״ק זהולכין אחריו
(ז) הולכין אחריו - פי' ואין מחוייב להתענות:
ס״ק חערב יום הכיפורים בכלל
(ח) ערב יום הכיפורים בכלל - דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א ובלשון ב"א מקרי יו"ט. ועיין לקמן בסימן תר"ד במ"ב סק"ב:
ס״ק טוהכי נהוג
(ט) והכי נהוג - ר"ל כסברא הראשונה הנ"ל ולא כדעת הרמב"ם:
ס״ק יסי' רט"ו ס"ד
(י) סי' רט"ו ס"ד - כצ"ל. ועיין בש"ך שם מש"כ בזה:
הנודר להתענות בשבת ויו"ט וערב יה"כ וחנוכה ופורים יאדינם שוה לנודר להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו אם הוציאו בלשון נדר דינו כמקבל עליו בלשון נדר ואם הוציאו בלשון קבלת תעני' בעלמא דינו כמקבל בלשון קבלת תעני':
ס״ק יאדינו שוה וכו'
(יא) דינו שוה וכו' - ר"ל דאף שפרט בפי' אלו הימים מ"מ אם הוציאו בלשון נדר חל דנדר חל אף על דבר מצוה כנ"ל:
אם נשבע להתענו' כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו השבועה חלה עליהם יבמטעם איסור כולל אבל אם נשבע להתענו' בשבת או ביום טוב בפירוש לא חלה עליו שבועה דאין שבועה חלה על דבר מצוה אלא לוקה על שנשבע לשוא ואוכל ואם נשבע להתענו' בחנוכה ופורים חלה שבועה עליו כיון שאינן אלא מדרבנן (ויש להתיר שבועתו ואינו מתענה) ונראה לי יגדהוא הדין לראש חדש וערב יום כפור שאינם אלא מדרבנן אלא שמדברי הרמב"ם נראה ידשהם של תורה:
ס״ק יבמטעם איסור כולל
(יב) מטעם איסור כולל - שכלל בשבועתו גם ימים אחרים. ויראה להתיר שבועתו [אחרונים]:
ס״ק יגדה"ה לר"ח וכו'
(יג) דה"ה לר"ח וכו' - פי' שמה שאסור להתענות בהם הוא דרבנן ולכן חלה השבועה:
ס״ק ידשהם של תורה
(יד) שהם של תורה - ועיין במ"א שמכריע דעיו"כ האיסור להתענות בו הוא דאורייתא אבל בר"ח הוא דרבנן וכן דעת הגר"א בביאורו דר"ח הוא דרבנן: