אאין מכבסין במועד בואלו שמכבסין הבא ממדינת הים והיוצא מבית השביה ומבית האסורין גומנודה שהתירו לו חכמים ברגל ומי שנדר שלא לכבס ונשאל ברגל והתירו לו דומטפחות הידים ומטפחות ההספרים ומטפחות והספג זובגדי קטנים חובעלת הכתם שנמצא במועד ומי שאין לו טאלא חלוק א' וכלם מכבסין כדרכן אפי' בנתר ואהל (פי' מיני בורית) יובפרהסיא על גבי הנהר: הגה מיהו לא יכבסו רק הצריך להן דהיינו חלוק א' (מרדכי והגהות אשירי פ' אלו מגלחין) מיהו בגדי היאקטנים ביותר דהיינו אותן שמלפפים בהם ומשתינים ומוציאין ריעי בהם מותר לכבס ארבעה וחמשה בפעם אחד כי צריך להרבה מהם כל רגע והא דמותר לכבס בפרהסיא היינו דוקא כשרוחץ על גבי הנהר משום דמתכבס יותר יפה על גב הנהר אבל אם אינו כובסו על גבי נהר לא יכבס רק בצנעא ולא בפרהסיא כן נראה לי:
ס״ק אאין מכבסין במועד
(א) אין מכבסין במועד - אפילו לצורך המועד והטעם כדי שיכבס מעיו"ט לצורך יו"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול:
ס״ק בואלו שמכבסין הבא ממדינת הים וכו'
(ב) ואלו שמכבסין הבא ממדינת הים וכו' - עיין לעיל בסימן תקל"א סעיף ג' וד' וכל הדברים שמבואר שם בפנים ובמ"ב לענין גילוח שייך גם בענינינו לענין כיבוס:
ס״ק גומנודה שהתירו וכו'
(ג) ומנודה שהתירו וכו' - דמנודה אסור בכיבוס:
ס״ק דומטפחות הידים
(ד) ומטפחות הידים - הטעם שדרכן להתלכלך תיכף וא"כ אפילו אם היה מכבסן מעיו"ט היו חוזרין ומתלכלכין ולכן אפילו יש לו הרבה מטפחות מותר לכבסן דצריך לכל יום מטפחת אחרת אכן לפי מה שנהגו כעת שמחליפין רק משבת לשבת ע"כ אפילו יש לו רק שנים אין לכבסן בחוה"מ שדי להם בכביסה שמעיו"ט. כתב הח"א דה"ה פאציילק"ע של חוטם דינו כמטפחות הידים:
ס״ק ההספרים
(ה) הספרים - היינו ספריים שנותנין המטפחות עליהם כשמסתפרין ואית דמפרשי ספרים ממש היינו ספרי קודש והטעם בכל זה הוא כמו במטפחות הידים הנ"ל:
ס״ק והספג
(ו) הספג - היינו מה שמסתפגין בהן כשיוצאין מבית המרחץ וכתב ב"י בשם כל בו דעכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות ועיין בא"ר:
ס״ק זובגדי קטנים
(ז) ובגדי קטנים - כי דרך הקטנים להתלכלך בטיט ובצואה תדיר:
ס״ק חובעלת הכתם שנמצא במועד
(ח) ובעלת הכתם שנמצא במועד - וה"ה כשפרסה נדה ביו"ט וצריכה ללבוש לבנים במועד:
ס״ק טאלא חלוק אחד
(ט) אלא חלוק אחד - דחלוק אחד מתלכלך אפילו כיבסו קודם יו"ט. ויש מן הפוסקים דס"ל דכל זה דוקא בזמן התלמוד שהיה ניכר בעת שפשט חלוקו לכבסו שאין לו אלא חלוק אחד (שמתחלה היה חוגר איזורו על החלוק וכשפושטו חוגר חגורו על בגד העליון שלו) אבל לפי מנהג מלבושים שלנו שאין לנו חגור על חלוק שלנו אין להקל בזה ומ"מ נראה דאם היה החלוק של פשתן אין להחמיר בזה:
ס״ק יובפרהסיא ע"ג הנהר
(י) ובפרהסיא ע"ג הנהר - עיין במ"א שדעתו להחמיר שלא לכבסן בפרהסיא דאין הכל יודעים שהיה במדינת הים או בשביה וכה"ג לבד במטפחת הידים וכה"ג שאר דברים שמותר לכל אדם יש להתיר בפרהסיא אבל כמה אחרונים מסכימים לדעת הרמ"א דלקמיה דכיון שמתכבס יפה ע"ג הנהר והוא לצורך המועד לא החמירו חכמים בכל השנויין כאן:
ס״ק יאהקטנים ביותר
(יא) הקטנים ביותר - ור"ל לאפוקי סתם קטנים אין להתיר בכבוס רק חלוק אחד וכנ"ל:
כל כלי פשתן יבמותר לכבסן ולא נהגו כן יגוהוה ליה דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ידאי אתה רשאי להתירם בפניהם:
ס״ק יבמותר לכבסן
(יב) מותר לכבסן - שקלין להתלכלך ואפילו אם היה מכבסן קודם מועד וגם אין טורח בכיבוסן כ"כ:
ס״ק יגוהו"ל דברים המותרים וכו'
(יג) והו"ל דברים המותרים וכו' - עיין מ"א:
ס״ק ידאי אתה וכו'
(יד) אי אתה וכו' - ומ"מ כיון דמעיקר הדין שרי נתפשט המנהג להקל ליתן לעכו"מ לכבס כתונת אחת ולחוץ לבית דאע"ג דכל מה שאסור אסור ג"כ ע"י נכרי מ"מ בזה מקילין [א"ר בשם פרישה והובא בח"א]. וליתן להנכרי שיכבס אחר המועד בכל ענין שרי ובלבד שלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול כמש"כ ס"ס תקמ"ג:
טומביאין מבית האומן כלים שהם לצורך המועד כגון כרים וכסתות וצלוחית אבל כלים שאינם לצורך המועד כגון מחרישה או צמר מבית הצבע טזאין מביאים ואם אין לאומן מה יאכל יזנותן לו שכרו ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו ואם חושש שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו יחאלא בצנעה:
ס״ק טומביאין וכו'
(טו) מביאין וכו' - אבל אין מוליכין לבית האומן אפילו לצורך המועד [ב"ח וא"ר]:
ס״ק טזאין מביאין
(טז) אין מביאין - בין שהאומן גמרו במועד או קודם והטעם משום טרחא וי"א משום שיסברו שנתן לתקנו במועד ויאמרו שהאומן תקנו במועד ולפ"ז אפילו מבית לבית באותה חצר דליכא טירחא ואפילו מאומן נכרי אסור להביא שיסברו שהבע"ה צוה לתקנו במועד. כתב הפמ"ג דלדבר מצוה אע"פ שאין צורך המועד י"ל דמאומן עכו"מ שרי להביא:
ס״ק יזנותן לו שכרו
(יז) נותן לו שכרו - ה"ה דאפילו יש לו מה יאכל ג"כ מותר ליתן לו שכרו. אלא ה"ק אע"פ שאין לו מה יאכל דצריך ליתן לו שכרו וה"א דמותר ליטלן אצלו כדי שלא יתבענו שנית קמ"ל דנותן לו שכרו ומניחן אצלו א"נ משום דרוצה לסיים ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו ואם יש לו מה יאכל לא יתן לו שכרו ואינו רשאי לפנותן לבית הסמוך לו:
ס״ק יחאלא בצנעא
(יח) אלא בצנעא - לכאורה צ"ע אם אין לו מה יאכל למה לא יביאם בפרהסיא דהרי מותר ליתן לו לעשות מלאכה כמ"ש סוף סימן תקמ"ב י"ל דמ"מ אסור שהרואה לא ידע שאין לו מה יאכל ולפ"ז כ"ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא: