אאין לשין במצת מצוה ולא אופין אותה געל ידי עכו"ם ולא על ידי דחרש שוטה וקטן:
ס״ק אאין לשין וכו'
(א) אין לשין וכו' - וה"ה עריכת המצה. ולעני ניקור שמנקרין המצות טוב ליזהר לכתחלה שלא לעשות על ידם לענין מצות של מצוה ויש שמקילין בזה אף לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עומדים ע"ג ועי"ז יהיו הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן:
ס״ק במצת מצוה
(ב) מצת מצוה - משא"כ בשאר מצות א"צ שימור לשם מצוה רק שיזהר שלא יהיה בהן חשש חימוץ ומותר לעשות על ידיהן אם משגיח עליהן אך ישראל קדושים הן ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות כדאיתא בסימן תע"ז כ"כ האחרונים ועיין מה שכתבנו לקמיה:
ס״ק גע"י א"י וכו'
(ג) ע"י א"י וכו' - הטעם דכתיב ושמרתם את המצות ומשמע מזה דשמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה ונכרי וחש"ו לאו בני שימור נינהו והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירן שיכונו לשם מצות מצה ג"כ לא מהני ואינו יוצא י"ח אפילו בדיעבד ויש מן הפוסקים שמקילין בעומד ע"ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד וכתבו הב"ח והמ"א דיש לסמוך עלייהו כשא"א בענין אחר וטוב שהישראל בעצמו יסייעם ג"כ קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י חש"ו מע"י עכו"ם. ודע דאפילו לדעת המקילין בעומד ע"ג לא יסתפק במה שאומר לו פ"א קודם העשיה שיכוין לשם מצות מצה רק צריך להזהירו בכל שעה ע"ז שלא יסיחו דעתם מזה. ולענין טחינה עיין בביאור הלכה:
ס״ק דחרש
(ד) חרש - היינו שאינו שומע ואינו מדבר דאם הוא מדבר אינו מדינא בכלל חרש. וקטן היינו שלא הגיע לי"ג שנים ויום אחד ובאשה בת י"ב שנים ושוטה היינו שמאבד מה שנותנים לו. ובעו"ה כמה אנשים מקילין ומניחין לקטן וקטנה ליתן מים לתוך הקמח ושלא כדין עושין דנתינת מים לתוך הקמח הוא בכלל לישה לדעת הי"א בסי' שכ"ד ס"ג ולא נפיק ידי חובת מצה במצה כזו אם לא שלוקח מצות אחרות ללילי הסדר לקיים המ"ע דאכילת מצה:
ההרא"ש היה משתדל ובמצת מצוה ועומד על עשיית' ומזרז העוסקים ומסייע בהן בעריכתן וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא זבעצמו במצוה:
ס״ק ההרא"ש וכו'
(ה) הרא"ש וכו' - דמצוה בו יותר מבשלוחו:
ס״ק ובמצת מצוה
(ו) במצת מצוה - ומהרי"ל פסק ליזהר כן לכתחלה בכל המצות וכ"כ הפר"ח דגם באפיית שאר המצות הנעשות לכל ימי הפסח היה נוהג לעמוד על גביהן כי רבה המכשלה וכ"כ בח"י בשם השב"ל שאין להאמין לנשים בענין לישה ואפיה כי כמה דברים יעלו על לב נשים שהן מותרות או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן ואינן יודעות שכר מצוה והפסד עבירה לכן רוב הת"ח והרבנים עומדים על רקידתה ועל לישתה ועל אפייתה:
ס״ק זבעצמו
(ז) בעצמו - ויטריח עצמו במצת מצוה עד שיתחמם ויזיע וזה תיקון גדול לעון החמור [האר"י ז"ל]:
הלש חאחר זמן איסור חמץ טיאמר בשעת לישה כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק יהנדבק בכלים יאאני מבטל אותם כדי שנמצא יבשמבטלן קודם חימוצן:
ס״ק חאחר זמן איסור חמץ
(ח) אחר זמן איסור חמץ - דקודם זמן איסור אפילו היה ביום י"ד שכבר בדק שאר חמץ מ"מ א"צ לומר בשעת לישה ודי לו שיבטל סמוך לזמן איסורו ובלא"ה הוא אומר כל חמירא וגם פירורים אלו בכלל אבל לאחר זמן איסורו משנעשה חמץ אינו ברשותו לבטל ויש לחוש שמא לא יבערם מן העולם מיד ויעבור על ב"י וב"י וע"כ צריך לבטל קודם שיתחמץ. ואף אם אינו עומד שם יכול לבטלם בביתו [פמ"ג]:
ס״ק טיאמר בשעת לישה וכו'
(ט) יאמר בשעת לישה וכו' - ומ"מ אחר האפיה יכבד הבית וכן השולחן שערכו עליו המצות אע"פ שביטל ומה שימצא מן העיסה ישרפנו ויש שכתבו דמטעם זה טוב שידרוס הפירורים ברגליו בעפר תיכף משנפלו קודם שיבאו לידי חימוץ דאם יבואו לידי חימוץ צריך לשורפן:
ס״ק יהנדבק בכלים
(י) הנדבק בכלים - עיין לעיל בסימן תנ"ט ס"ד בהגה דאם לש ביו"ט מה יעשה בהכלים אח"כ והכא מיירי בלש בע"פ אחר זמן איסורו דיכול לגרר החמץ מעליהן אח"כ ולהדיחן (וכן צריך לעשות באמת אח"כ אע"פ שביטלן) אך שאנו חוששין שמא ישהה קצת ויעבור על בל יראה:
ס״ק יאאני מבטל אותם
(יא) אני מבטל אותם - או אני מפקיר אותם אבל לא יאמר פירורין הפקר דאינו לשון מבורר שמפקירן דאפשר לומר במשמעות הלשון שמעצמן הן הפקר ואינו כן וכתבו האחרונים דלשונות של ביטול והפקר צריך לומר דוקא בלשון שמבין:
ס״ק יבשמבטלן קודם חימוצן
(יב) שמבטלן קודם חימוצן - וממילא אף שיתחמצו אח"כ אינו עובר בבל יראה דאינו שלו:
יגאין עושין ידסריקין המצויירין דהיינו לצייר בפת כמין חיה ועוף אבל כל מה שעושים אותו טובמסרק כדי שלא יתפח וכן מה שמנקבין המצות מותר ומ"מ טוב למהר לעשותם שלא להשהות בהן: הגה ויש לעשות המצות רטזקיקין ולא פת עבה כשאר לחם כי אין הרקיקין ממהרים להחמיץ:
ס״ק יגאין עושין וכו'
(יג) אין עושין וכו' - פי' לכתחלה ובדיעבד מותרין באכילה אם לא שהה בציורן שיעור חימוץ וגם יוצא בהן ידי חובתו:
ס״ק ידסריקין המצויירין וכו'
(יד) סריקין המצויירין וכו' - לפי שהוא שוהה עליה לציירן ופעמים יבוא לידי חימוץ ע"י שהיה זו ואפילו רוצה לעשות הציור ע"י דפוס שאינו שוהה כלום אעפ"כ לא חילקו חכמים ואסרו הכל לפי שהרואה שנאפו מצות אינו יודע שנעשו ע"י דפוס ויבוא להתיר אף בלא דפוס. וכן אין חילוק בין סריקין של בע"ב ובין של נחתומין אף דנחתומין קבועין ומורגלין בזה ואין שוהין בעשייתן אעפ"כ אסור ואפילו אם המצות הן רקיקין דקים שאינם ממהרין להחמיץ אעפ"כ אין לעשותם מצויירין:
ס״ק טובמסרק
(טו) במסרק - פי' ואע"פ שנעשה כעין ציור על המצה מ"מ שרי דכיון שאינו מכוין לצייר לא יבוא עי"ז לידי שהיית שיעור חימוץ:
ס״ק טזרקיקין
(טז) רקיקין - היינו אף דמבואר בס"ה דפחות מטפח מותר לעשות מ"מ נכון יותר לכתחלה לעשות רקיקין דקין:
אין עושין בפסח יזפת עבה טפח:
ס״ק יזפת עבה טפח
(יז) פת עבה טפח - דכשהיא עבה כ"כ יש לחוש שמא לא ישלוט חום האש בתוכה ותתחמץ בתוכה בשעת אפייתה אבל בפחות מטפח מותר ועיין בבה"ל שהבאנו דעת כמה פוסקים דאפילו בפחות מטפח יש ליזהר. ובדיעבד אם כבר אפה יש מתירין אפילו בעבה טפח ויש אוסרין אכן בפחות מטפח אין לאסור בדיעבד. ומ"מ כל שהיא עבה יש לעיין בתוכה אם נאפית יפה ולא נתחמצה:
אין להקל במה שהחמירו הקדמונים שלא לעשות יחפאנדי"ש או פלדאוני"ש:
ס״ק יחפאנדי"ש וכו'
(יח) פאנדי"ש וכו' - הם עיסות מצות ממולאות בבשר או בגבינה לפי שבשעת אפייה יוצא ליחה מהבשר והגבינה ומלחלחת העיסה ומעכבת אפייתה ועוד שליחה זו דינה כמי פירות שכשהן מתערבים בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ מיד כמו שיתבאר בסימן תס"ב וא"כ יש לחוש שמא כשיצאה הליחה לתוך העיסה נתחמצה מיד קודם שהספיק חום האש לשלוט בה לאפותה. ואפילו בדיעבד ששכח ונתן אותם לתוך המצה יש לאסור המצה:
יטאין ליתן ביצים שלימים במצה כשתאפה עמהם:
ס״ק יטאין ליתן וכו'
(יט) אין ליתן וכו' - ג"כ מהאי טעמא לפי שהליחה היוצאת מהם מעכבת אפייתה ואפילו ביצה מבושלת אין ליתן אע"פ שאין ליחה יוצאה ממנה מ"מ במקום הביצה אין חום האש שולט שם ואין נאפה שם יפה:
ס״ק כשתאפה עמהם
(כ) שתאפה עמהם - ואפילו בדיעבד יש לאסור לפי מה שאנו נוהגין לאסור מצה שנתכפלה בתנור לפי שאין חום האש שולט שם וה"נ בזה אבל אם נתן לתוכה זרעונים אפילו אינם כתושים מותרת באכילה לפי שדבר קטן כזה אינו מעכב אפייתה ומ"מ לכתחלה יש ליזהר גם בזה: