על המת נשים מענות שכולם אומרות כאחד ומטפחו' דהיינו להכו' כף אל כף אאבל לא מקוננו' שתהא האח' אומר' והאחרו' עונו' אחריה ואחר שנקבר המת לא מענות ולא מטפחות:
ס״ק אאבל לא מקוננות
(א) אבל לא מקוננות - שזהו עיקר ההספד ואסור בר"ח שהוא כמו יו"ט ועיין ביו"ד סימן ת"א ס"ה דכל זה באינש דעלמא ולת"ח מקוננות כדרכן בחול:
באומרים צדוק הדין וקדיש: הגה וגאין נוהגין כן ועיין בי"ד סי' ת"א סעיף ו' בהג"ה: וכן בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון (מנהגים) ודכן בע"ש אחר חצות. י"א שאם קוברין מת בהלילה שאין אומרים קדיש ולא צדוק הדין. (כל בו):
ס״ק באומרים צדוק הדין וכו'
(ב) אומרים צדוק הדין וכו' - שאינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים:
ס״ק גואין נוהגין כן
(ג) ואין נוהגין כן - שמרגיל להספד. וכתבו האחרונים שאפילו לחכם בפניו אין נוהגין בר"ח לומר צ"ה שהוא תחנה אלא דורשין עליו אם הוא בר הכי ואומרים קדיש אחר הדרשה:
ס״ק דוכן בע"ש אחר חצות
(ד) וכן בע"ש אחר חצות - שג"כ אין אומרים תחנון וה"ה בעיו"ט לכן א"א צ"ה ועיין עוד פרטי דינים בזה ביו"ד סימן ת"א ס"ו ובאחרונים שם. כתב הט"ז דמותר לומר צ"ה על אדם גדול שמת אפילו בימים שא"א בהם תחנון כמו ל"ג בעומר או ט"ו באב ובשבת וכדומה דאינם מועד אבל לא בר"ח חנוכה ופורים דאלו נזכרו בתלמוד:
ס״ק הבלילה
(ה) בלילה - אבל בבין השמשות יכול לומר צ"ה וקדיש: