מי שנתכוין לקבוע שביתתו אבמקום ידוע אצלו והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום בויקנה בו שביתה גאע"פ שלא הגיע ולא עמד שם אלא החזירו חבירו ללון או דשחזר מעצמו ללון אצלו או שנתעכב יש לו להלוך למחר עד מקום שנתכוין לו ומאותו המקום אלפים אמה לכל רוח שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו הוהחזיק בדרך נעשה כמי שעמד שם או שהניח עירובו שם ובד"א בעני שאין מטריחין אותו להניח עירוב או ברחוק כגון שהיה בא בדרך אבל אם לא היה עני ולא רחוק לא:
ס״ק אבמקום ידוע
(א) במקום ידוע - היינו שאותו המקום מסויים כגון אילן או גדר וכנ"ל בסימן הקודם:
ס״ק בויקנה בו שביתה
(ב) ויקנה בו שביתה - המחבר סתם כדעת הרמב"ם אמנם דעת הרבה פוסקים דדוקא אם יציאתו היתה שלא ע"מ לערב ורק ללכת למקום אחר בסוף ד' אלפים מכאן זה נחשב לבא בדרך ואמרינן אף שהחזירו חבירו ללון אצלו כיון דאנן סהדי דבעי למיזל להתם אע"ג דלא אמר שביתתי במקום פלוני כמאן דאמר דמי וקנה שם שביתה באותו מקום שרגיל תמיד לקנות שביתה שם דבודאי נתכוין לקנות שביתה שם כדי שיוכל לילך למחר לשם אבל ביצא כדי לערב לא חשיב כבא בדרך ורק כיושב בביתו דלא הוי עירוב באמירתו לבד:
ס״ק גאע"פ שלא הגיע
(ג) אע"פ שלא הגיע - והוא שהיה באפשר להגיע כבסימן הקודם:
ס״ק דשחזר מעצמו ללון
(ד) שחזר מעצמו ללון - היינו שמתחלה לא נתכוין לזה כי יצא ע"מ לחשוך שם ולקנות שם שביתה ברגליו ואח"כ נמלך לחזור וללון בביתו ולמחר לילך לשם. ואם נמלך לגמרי בודאי נעקר למפרע מה שהיה בדעתו לקנות שביתה שם והרי הוא כבני עירו:
ס״ק הוהחזיק בדרך
(ה) והחזיק בדרך - דחשבינן ליה בזה כבא בדרך בסימן הקודם:
ס״ק ובמה דברים אמורים בעני וכו'
(ו) במה דברים אמורים בעני וכו' - ר"ל בעני שאין לו מזון שתי סעודות להניח עירוב ולהטריחו שילך ויערב ברגליו לא רצו חכמים ע"כ מותר לומר בביתו שביתתי במקום פלוני ובהחזיק בדרך אף בעשיר יכול לומר שביתתי במקום פלוני ומש"כ או ברחוק כגון שהיה בא בדרך כבר ביאר מתחלה דבהחזיק בדרך הקילו כאלו בא ממש בדרך ועיין בבה"ל שהבאנו דעת כמה פוסקים שסוברין דאף בעני לא הקילו לומר שביתתי במקום פלוני כשהוא בביתו כ"א כשהחזיק כבר בדרך וכן פסק הח"א:
זה שאמרנו שהקונה שביתה בריחוק מקום שיחזיק בדרך לא שיצא וילך בשדה אלא אפילו ירד מן העליה לילך לאותו מקום קודם שיצא מפתח החצר החזירו חבירו ה"ז החזיק וקנה שביתה וכל הקונה שביתה בריחוק מקום זא"צ לומר שביתתי במקום פלוני אלא חכיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא קנה שם שביתה וא"צ לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה שאינו צריך לומר כלום אלא כיון שגמר בלבו קנה:
ס״ק זא"צ לומר שביתתי במקום פלוני וכו'
(ז) א"צ לומר שביתתי במקום פלוני וכו' - ויש חולקין דדוקא במי שיש לו שני בתים בשני תחומי שבת דהתם אמרינן אף דהחזירו חבירו מ"מ היה דעתו לקנות שביתה כדי שיוכל אח"כ לילך לשם אבל בלא"ה לא דאמרינן דנמלך הוא שלא לילך לשם עוד אם לא שאמר בפירוש שביתתי במקום פלוני [ב"ח ובית מאיר]:
ס״ק חכיון שגמר בלבו
(ח) כיון שגמר בלבו - לשם שביתה:
אנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך להם עירובם למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירוהו חבירו ולא הוליך עירובם הם לא קנו שביתה באותו מקום שהרי לא הונח שם עירובם ואין להם להלך במדינתם אלא אלפים אמה לכל רוח טוהוא קנה שם עירוב שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך לפיכך יש לו לילך לאותו מקום למחר ולילך ממנו אלפים אמה לכל רוח:
ס״ק טוהוא קנה שם עירוב וכו'
(ט) והוא קנה שם עירוב וכו' - עיין מה שכתבנו לעיל בסק"ב: