א' מבני החצר אששכח ולא עירב עם האחרים באוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו שיאמר רשותי מבוטל' לכם או קנויה לכם גואין צריך לקנו' בקנין סודר ויכול לבטל אף משתחשך ואם דר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל דלכל א' וא' שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך הוי"א שדי שיאמר רשותי מבוטל' לכולכם אם ביטל ורשותו סתם לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר הלכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא זשהוא אורח בעלמא אבל אסורין להוציא חמביתו לחצר טוגם הוא וי"א ישצריך לנעול ביתו יאכדי שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו:
ס״ק אששכח ולא עירב
(א) ששכח ולא עירב - נקט ששכח לאשמועינן דאפילו בכה"ג אוסר כשלא ביטל אבל ה"ה דאפילו כשהזיד ולא עירב מהני ביטול:
ס״ק באוסר עליהם
(ב) אוסר עליהם - לטלטל מבתיהם לחצר:
ס״ק גוא"צ לקנות בק"ס
(ג) וא"צ לקנות בק"ס - דהוא רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם ומה"ט מותר לבטל אף משתחשך:
ס״ק דלכל אחד ואחד
(ד) לכל אחד ואחד - ולא אמרינן דכשביטל רשותו לאחד מהם דעתו לבטל לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליהם ומה שאמר לאחד מהם במקום כולם אמר לו. ואם לא ביטל לכולם אף למי שביטל אסור:
ס״ק הוי"א שדי שיאמר וכו'
(ה) וי"א שדי שיאמר וכו' - משמע דלדעה ראשונה לא מהני כשאמר לכולכם והטעם כתב הט"ז משום דבעלמא רובו ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דכונתו רק על הרוב מהם ומה שכתב המחבר בריש הסעיף רשותי מבוטלת לכם התם מיירי שהיו רק שנים ולדינא מסיק הא"ר דהעיקר כהי"א דמהני גם כשאמר לכולכם וכ"ז כשעומד נגד כולם ואמר להם לשון זה:
ס״ק ורשותו סתם וכו'
(ו) רשותו סתם וכו' - וכ"ש אם אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל:
ס״ק זשהוא אורח בעלמא
(ז) שהוא אורח בעלמא - ואורח אינו אוסר על בני החצר וגם הם אינם אוסרים עליו וכדלעיל בסוף סימן ש"ע ע"ש:
ס״ק חמביתו לחצר
(ח) מביתו לחצר - שהרי לא ביטל להם רשות ביתו:
ס״ק טוגם הוא
(ט) וגם הוא - ר"ל שאסור להוציא מביתו לחצר שאין לומר על ביתו שהוא כאורח בו שהרי לא ביטל להם:
ס״ק ישצריך לנעול ביתו וכו'
(י) שצריך לנעול ביתו וכו' - ר"ל כשלא ביטל רשות ביתו דכשביטל מותר לכתחלה להוציא מביתו הוא והם כמ"ש בס"ב:
ס״ק יאכדי שלא יבוא וכו'
(יא) כדי שלא יבוא וכו' - ובמקום הדחק יש לסמוך להקל שאין צריך נעילת בית:
אם ביטל להם גם רשות ביתו מותרין יבבין הוא בין הם להוציא לחצר בין מביתו בין מבתיהם:
ס״ק יבבין הוא וכו' מביתו
(יב) בין הוא וכו' מביתו - היינו לאחר שהחזיקו אנשי החצר את רשותו שהוציאו מבתיהם להחצר [דקודם שהחזיקו אם יוציא מביתו לחצר אז חוזר מביטולו וממילא אוסר עליהם והן עליו כדלקמן בסימן שפ"א ס"א וכן יזהר שלא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מהחצר לביתו כדלקמן בשפ"א] וטעם ההיתר דכיון שביטל גם רשות ביתו נעשה אורח גמור אצלם כיון שלא נשאר לו רשות שלא ביטל:
אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו יש אומרים שמועיל כמו ביטול וי"א יגשאינו מועיל:
ס״ק יגשאינו מועיל
(יג) שאינו מועיל - ס"ל דלא תקנו שכירות אלא בעכו"ם אבל לא בישראל ועיין באחרונים שחתרו למצוא טעם לזה והמ"א מצדד דבחול לכו"ע יכול להשכיר דלא גרע מביטול אלא דבשבת אסור לשכור דהוי כמקח וממכר. ולענין הלכה הא"ר פוסק דאין שכירות מועלת בישראל כלל אבל שארי אחרונים מקילין בזה לענין ימי החול כהמ"א:
אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחר שלא עירב ידהוא מותר להוציא מביתו לחצר טוולא מבתיהם (אם לא שבטלו בפירוש גם רשות ביתם) (ב"י) והם אסורים טזאף מביתו לחצר יזולא אמרינן שיהיו כאורחים יחשאין רבים נעשו אורחים אצל יחיד וה"ה אם היו שנים לבד וביטל א' מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר יטאף בשל עצמו וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים ורבים אינם נעשים אורחים אפי' אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד כשכחו שנים ולא עירבו יכולים לבטל רשותם שיבטל כ"א מהם רשותו לכל בני החצר בין אם מבטלים לרבים שעירבו ובלבד שכל אחד מהם יבטל כאלכל א' בין אם מבטלים כבלא' שלא עירב אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו בין אם מבטלים רבים ועירבו בין אם הוא יחיד שלא עירב שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים וא' אוסר על חבירו כגואפילו אמר לא' אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך כדאינו מועיל:
ס״ק ידהוא מותר וכו'
(יד) הוא מותר וכו' - דכיון שביטלו לו רשותם נעשה חצירם וביתו רשות אחת:
ס״ק טוולא מבתיהם
(טו) ולא מבתיהם - דמסתמא כשבטלו לו רשותן לא ביטלו אלא חצרן לבד:
ס״ק טזאף מביתו
(טז) אף מביתו - כצ"ל. ור"ל לא מיבעיא דמביתם שלא ביטלו אסורים להוציא לחצר שהוא רשות אחרת אלא אפילו מביתו של זה שביטלו לו שהוא רשות אחת עם החצר ג"כ אסור וכדמסיים דלא חשיבי כאורחים בעלמא כשהם רבים וא"כ כשחוזרין ומוציאין לתוכה ה"ז כאלו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה וכתב המ"א דלא אמרינן זה אלא כשהם מוציאים מבית לחצר אבל כשהם מכניסים מחצר לבית אין זה נקרא השתמשות בחצר ולא הוי כרוצים לזכות בחצר אבל בא"ר כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור וכ"כ באבן עוזר:
ס״ק יזולא אמרינן וכו'
(יז) ולא אמרינן וכו' - ואפי' ביטלו לו רשות ביתם ג"כ אסורים להוציא בין מביתם ובין מביתו לחצר:
ס״ק יחשאין רבים נעשים אורחים וכו'
(יח) שאין רבים נעשים אורחים וכו' - ר"ל בכגון זה שבאמת החצר והבתים שייך להם אלא כדי שיהא מותר לטלטל נסתלקו מרשותם. וכתב המ"א דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי לא מהני לענין רבים שלא יוכלו לחזור ולזכות ואסורין בכל גווני ועיין בה"ל:
ס״ק יטאף בשל עצמו
(יט) אף בשל עצמו - כתבו האחרונים דלא גרסינן אף דמשמע מזה דכ"ש בשל חבירו וזה אינו דהא המחבר מיירי שלא ביטל אלא רשות חצרו ולא ביתו וא"כ אסור להוציא מבית חבירו לחצר וכן הוא בשו"ע ישנים:
ס״ק כשכחו שנים ולא עירבו וכו'
(כ) שכחו שנים ולא עירבו וכו' - ר"ל דכמו ביחיד שלא עירב מהני ביטול כן ה"ה ביותר:
ס״ק כאלכל אחד
(כא) לכל אחד - וכמ"ש בסעיף א':
ס״ק כבלאחד שלא עירב
(כב) לאחד שלא עירב - פי' שלא היו בחצר כ"א ג' אנשים ושום אחד מהן לא עירב ולהכי כשביטלו אותם השנים רשותם להשלישי נמצא שחצר של יחיד הוא וא"צ עירוב. ומבואר בב"י דאפילו לא ביטלו השנים בבת אחת אלא בזה אחר זה ג"כ מהני:
ס״ק כגואפילו אמר לאחד וכו' ע"מ וכו'
(כג) ואפילו אמר לאחד וכו' ע"מ וכו' - ר"ל דלא מיבעי אם לא פירש שיחזור ויבטל לחבירו אלא שביטל סתם לראשון והראשון מעצמו חזר וביטל חלק של עצמו וגם חלק שקיבל דלא מהני דחלק דידיה יכול לבטל ולא חלק דאקני ליה חבריה [דכיון דבעידנא דבטיל ליה רשותיה לא הוי ליה שריותא בחצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דבטול לא אהני מידי ולא קני ליה ולהכי לא מצי לאקנויי האי בטול לחבריה] אלא אפילו אמר לו לכתחלה אני מבטל לך ע"מ שתחזור ותבטל לחברך לא אמרינן דשליח שויה והוי כאלו הוא בעצמו מבטל להאחרון אלא דכיון דלראשון לא מהני האי בטול לא קני ליה שיוכל לחזור ולהקנות לאחרון:
ס״ק כדאינו מועיל
(כד) אינו מועיל - וכנ"ל דחלקו יכול לבטל אבל לא חלק שהקנוהו לו. ומסתברא דאם אותו שביטל לראשון חזר וביטל בעצמו לשני שפיר מהני שהרי עכשיו כל החלקים שלו שהרי הראשון ביטל לו מעיקרא חלק של עצמו: