ס״ק אבשבת

(א) בשבת - דכתיב וביום השמיני ימול ביום ואפילו בשבת [גמרא]:

ס״ק בומוצצין

(ב) ומוצצין - אע"ג דע"י המציצה הדם ניתק מחיבורו והויא ליה חובל אעפ"כ מוצצין משום דסכנה לולד כשלא ימוץ הדם [גמרא]:

ס״ק גכמון

(ג) כמון - היה דרכם לתת מין בשמים שחוק לרפואה וה"ה לתת אספלנית [תחבושת] על המילה [משנה שם] ועיין לקמן בס"ז אם לא היה לו כמון שחוק מע"ש:

ס״ק דחוזר וכו'

(ד) חוזר וכו' - דאף דגמר לחתוך הערלה ובדיעבד יצא ידי מצות מילה אפילו בלא אלו הציצין מ"מ כל זמן שלא סילק ידו מן המילה מקרי כלכתחלה וכולה חדא מלתא היא דנתנה שבת לדחות אצלה ועיין בחידושי הר"ן שכתב דאפילו כבר סילק ידו מן החתוך והתחיל לפרוע מקרי עדיין לא סילק ידו מן המילה דמילה ופריעה חדא מילתא היא [אך כשהוא עוסק במציצה מסתפק שם אם מותר בשבת לחזור לציצין שאינם מעכבין דדלמא המציצה מקרי רק רפואה ולא צורך מילה עי"ש] ולפ"ז פשוט דאפילו אם הפורע הוא אחר כ"ז שהוא עוסק במצותה מותר לו לראשון לחזור ולגמור את הציצין שאינם מעכבין דלא משגחינן במה שהוא סילק ידו כיון דעדיין לא נגמרה מצות מילה:

ס״ק האפילו על ציצין וכו'

(ה) אפילו על ציצין וכו' - היינו רצועות של בשר שנשארו בין מהערלה ובין מעור שפורע:

ס״ק והמעכבין

(ו) המעכבין - ג"כ בין במילה ובין בפריעה וכנ"ל:

ס״ק זאפילו רוב גובהה

(ז) אפילו רוב גובהה - וכ"ש רוב הקיפה של העטרה אע"פ שאינה רוב גובהה (ועיין ביו"ד סימן רס"ד בב"י ובש"ך) וע"ש באחרונים שנבתאר מה נקרא עטרה:

ס״ק חאם גמרו וכו'

(ח) אם גמרו וכו' - דאף דבן חי"ת בעלמא לאו בר קיימא הוא בזה שגמרו אמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי הולד בבטן אמו [מ"א]:

ס״ק טספק בן זיי"ן וכו'

(ט) ספק בן זיי"ן וכו' - וה"ה ספק בן חי"ת ספק בן טי"ת והטעם בכל זה דלא מחללינן שבת מספיקא:

ס״ק יבן ז' ודאי

(י) בן ז' ודאי - היינו שבעל אותה ופירש עד שהוכר עוברה אבל לא סמכינן לומר דמסתמא נתעברה אחר ליל טבילה או משעה שפסקה לראות דם דאין זה הוכחה ברורה:

ס״ק יאועיין ביו"ד וכו'

(יא) ועיין ביו"ד וכו' - דשם מבואר דעת רמ"א דספק בן חי"ת או בן זיי"ן אפילו לא נגמר שערו וצפרניו מלין בשבת ממ"נ דאי בר מילה הוא שפיר מהיל ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא ואין בזה משום חבורה כיון דהוי נפל. והנה בב"ח וט"ז דעתם לפסוק כהשו"ע אבל בא"ר הביא בשם ספר לח"מ שהמנהג למול ספיקות וגם במאירי כתב שכן דעת כל הגאונים וכ"כ הרדב"ז סימן ל"ב ונהרא נהרא ופשטיה:

ס״ק יבאינה דוחה

(יב) אינה דוחה - דכי כתיב וביום אשמיני קאי:

ס״ק יגאנדרוגינוס

(יג) אנדרוגינוס - הוא ילד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה [רמב"ם פ"א מהלכות מילה]:

ס״ק ידונולד ביה"ש

(יד) ונולד ביה"ש - בין ביה"ש דע"ש ובין ביה"ש דמו"ש בשניהם אין מילתן דוחה שבת ונדחה ליום א' ומה הוא ביה"ש י"א דקרוב לרבע שעה [הוא שעה זמניית כן בארנו לעיל בסימן רס"א בבה"ל ד"ה שהוא ע"ש] קודם ליציאת ג' כוכבים בינונים הוי ספק לילה ורביע שעה יוצא מכלל ספק ואם נולד אז בשבת מונין אותו לשבת הבאה אבל כמה פוסקים מחמירין בזה וס"ל דמעת שנתכסה החמה מעינינו עד יציאת ג' כוכבים בינונים הוא הכל בכלל ביה"ש וכ"כ הברכי יוסף דנתפשט כן המנהג בכל ערי א"י וכ"כ בספר זכור לאברהם ובספר סדר זמנים ואפילו אם ספק לו אם נולד קודם ביה"ש או בזמן ביה"ש ג"כ פסק הרדב"ז להחמיר דנדחה ליום א' והביאוהו האחרונים ועיין בבה"ל:

ס״ק טוונולד כשהוא מהול

(טו) ונולד כשהוא מהול - פי' שאפילו בלא קישוי נראה מהול אבל כשאין נראה מהול רק כשיתקשה מילתו דוחה שבת:

ס״ק טזויוצא דופן

(טז) ויוצא דופן - שנתקשה אמו בלידתה והוציאוהו לאורך הבטן ע"י סם:

ס״ק יזשתי ערלות

(יז) שתי ערלות - פירוש שני גידין וי"א שיש בו שתי עורות זה ע"ג זה:

ס״ק יחאין מילתן דוחה שבת

(יח) אין מילתן דוחה שבת - וטעם כל אלה הוא משום ספק כגון גבי אנדרוגינוס הוא משום דאינו זכר ודאי וכמו כן נולד בין השמשות שמא הוא שלא בזמנה ונולד כשהוא מהול אפשר דליכא כאן ערלה כבושה והוא מהול ממש וכן מי שיש לו שתי ערלות דהיינו שני גידים הוא נמי משום דאין אנו יודעין איזה ערלה עיקרית ולסברא ב' דמיירי בשתי עורות זה ע"ג זה נמי טעמא דאין אנו יודעין כוונת התורה בזה חוץ מיוצא דופן וא"י שילדה התם הטעם משום דאין טמאים בטומאת לידה ולכמה תנאי בעינן כסדר האמור בפרשת תזריע דאשה כשהיא טמאה לידה בנה נמול לשמונה:

ס״ק יטאיזמל וכו'

(יט) איזמל וכו' - ולענין טלטול האיזמל אחר המילה עיין לעיל בסימן ש"י סקט"ו ובמ"ב מה שכתבנו שם:

ס״ק כאומר לא"י ועושהו

(כ) אומר לא"י ועושהו - דהוי שבות דשבות במקום מצוה ושרי כדלעיל בסימן ש"ז ס"ה. ומ"מ אסור להביא התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינה מעורבת אפילו ע"י א"י דהא יכולין למולו בביתו והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה. וכשצריך להוציא התינוק מביתו לחצר שאינה מעורבת אל האיזמל המונח שם מותר ע"י א"י כיון דליכא ר"ה [מ"א שם] ומ"מ טוב יותר להביא האיזמל ע"י א"י לתינוק דאם יביא התינוק אל האיזמל יהיה צריך אחר המילה להתיר עוד הפעם שבות דשבות להחזיר התינוק אצל האם משא"כ כשיביא האיזמל אל התינוק יניחנו שם עד אחר השבת [מחצית השקל] ועיין בסימן שמ"ט מה שכתבנו בזה:

ס״ק כאלא יאמר וכו'

(כא) לא יאמר וכו' - דגם אמירה לא"י בדבר שאסור מן התורה הוי כשאר שבות והעמידו חכמים דבריהם וכנ"ל:

ס״ק כבוע"ל סימן ש"ז

(כב) וע"ל סימן ש"ז - ס"ה בהג"ה דשם הביא רמ"א דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא לומר לא"י במקום מצוה ואף דרוב פוסקים חולקים על סברא זו והעיקר כדבריהם וכמ"ש בסימן רע"ו מ"מ לענין מילה המיקל וסומך על דבריהם לא הפסיד אם א"א בענין אחר ומכ"ש לענין הוצאה והכנסה דלהרבה פוסקים אין לנו בזה"ז ר"ה ועיין בבה"ל:

ס״ק כגכמון שחוק וכו'

(כג) כמון שחוק וכו' - ועדיין הוא קודם המילה וכמו שיתבאר:

ס״ק כדלא ישחקנו

(כד) לא ישחקנו - דמכשירי מילה אינם דוחים את השבת וע"כ אם א"א לו ללועסו בשיניו תדחה המילה ולאו דוקא שחיקה שהיא מלאכה אלא אפילו להביא כמון דרך מבוי שאין משותף נמי אסור וכדלעיל סעיף ו'. וכן לא יאמר אמול אותו ולכשיצטרך אח"כ לסממנין משום סכנה אשחוק דהא פקו"נ דוחה את השבת דכיון דעכשיו יודע שא"א לו בלא סממנין אחר המילה מוטב תדחה המילה ולא יביא עצמו לידי חלול שבת כיון שהיה אפשר להכין מאתמול. ודע דאם נתוודע לו לאחר המילה שאין לו כמון בודאי מותר להביא אף דרך ר"ה ולשחוק ומ"מ אם אפשר לו לשנות בכל זה מבלי שיגיע מזה היזק לחולה צריך לשנות וכמו שנתבאר בסימן שכ"ח סי"ב:

ס״ק כהליתן עליה

(כה) ליתן עליה - כך היו רגילין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן כדרך שטורפין ביצה בקערה [רש"י]:

ס״ק כולא יערבם וכו' אלא וכו'

(כו) לא יערבם וכו' אלא וכו' - פי' דאסור לערבם בקערה אלא נותנים זה בפ"ע על מקום המכה וזה בפ"ע על מקום המכה ועוד יש לפרש דתרוייהו בקערה אלא דנותנים זה בפ"ע ולא יערבם בידים אלא אם יתערבו יתערבו [כ"מ ממאירי] ועיין בה"ל:

ס״ק כזכל אחד לבדו

(כז) כל אחד לבדו - כתב ב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב [מ"א] ועיין בבה"ל דע"י שינוי לכו"ע שרי:

ס״ק כחחלוק

(כח) חלוק - כעין כיס דחוק שעושים ומכסים ראש הגיד עד העטרה וקושר שם שלא יחזור העור לכסות הגיד:

ס״ק כטואם וכו'

(כט) ואם וכו' - אפי' נודע זה קודם המילה אין דוחין המילה מפני זה [כ"מ ביו"ד רס"ו בהגר"א ע"ש]:

ס״ק לחצר אחרת

(ל) חצר אחרת - אבל דרך ר"ה אסור כיון שאינו דרך מלבוש ממש ודרך כרמלית מצדד הא"ר להתיר ע"ש:

ס״ק לאלא נהגו

(לא) לא נהגו - דנשתנו הטבעים:

ס״ק לבובמדינות אלו

(לב) ובמדינות אלו - כלומר דבמקומותינו אף כי אין הולד מסוכן כ"כ כמו בימיהם אכן עכ"פ צורך גדול יש בדבר לפיכך על רחיצה שקודם המילה הניחו על דינא דגמרא שמותר לרחצו בחמין שהוחמו מאתמול ולאחר המילה אין קפידא אם ימתינו עד מו"ש:

ס״ק לגנוהגים לרחצו

(לג) נוהגים לרחצו - ויזהר שלא ישרה סדין במים דשרייתו היא כיבוסו וע"י א"י אפשר שיש להקל וגם יזהר מסחיטת הסדין ואם נשפך החמין יכול לומר לא"י להביא מים שהוחמו בשביל א"י אבל לא יאמר לא"י להחם לכתחלה. תינוק שהיה חולה ונתרפא אוסר התשב"ץ למולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת עליו ביום ג' למילתו אבל הש"ך ביו"ד סוף סימן רס"ו והמ"א מתירין וכן הסכים הא"ר להתיר ואין מחמיצין את המצוה:

ס״ק לדמכינים חמין וכו'

(לד) מכינים חמין וכו' - משמע דאם לא הכינו אסור להחם ע"י א"י דאין מחזיקין אותו בסתמא לחולה רק למצטער קצת אך אם הרופא אומר שצריך בודאי אין להחמיר בזה:

ס״ק להולחלל עליו שבת

(לה) ולחלל עליו שבת - היינו אפילו להחם בעצמו:

ס״ק לולא ימול

(לו) לא ימול - דחיישינן שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת שלא במקום מצוה וה"ה אם לא פרע מעולם אסור לפרוע בשבת ג"כ מטעם זה. מוהל שבא ואמר שכבר מל פ"א בחול נאמן וא"צ להביא ראיה. ביו"ד סוף סימן רס"ו כתב בהג"ה שטוב להחמיר לכתחלה שלא ימולו שני מוהלין מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע אבל הרבה אחרונים כתבו שיש להקל בזה וכן המנהג בכל מדינת פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת ובחכמת אדם כלל קמ"ט כתב דעכ"פ לא יכבד שלשה בני אדם אלא הפורע יהיה המוצץ אבל בישועות יעקב דחה זה וכתב דהמציצה יכול להיות באחר דהוא ענין בפ"ע:

ס״ק לזבשבת

(לז) בשבת - ולענין יו"ט אם הוא יו"ט שני של גליות בודאי יש להקל וביו"ט ראשון יש דעות בין האחרונים אך אם הוא יודע בעצמו שיכול למול ואין מוהל אחר בודאי אין להחמיר:

ס״ק לחמותר למול בשבת

(לח) מותר למול בשבת - ואפילו איכא אחר דמל זמנין טובא:

ס״ק לטאפילו וכו'

(לט) אפילו וכו' - פי' לאפוקי ממאן דס"ל דאב בעצמו לא ימול בשבת היכא דאיכא אחרינא משום דלגבי דידיה הוי פסיק רישא דניחא ליה שהרי הוא מתקן את בנו קמ"ל דלא אמרינן הכי דגם לגבי אחרינא פסיק רישא דניחא ליה הוא שהרי הוא רוצה למולו ולזה קאתי ואפ"ה התירה התורה [תה"ד]: