אאין כוברין בהתבן בכברה שיפול המוץ לארץ ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אע"פ שהמוץ גנופל מאליו מותר כיון שאינו מכוין:
ס״ק אאין כוברין
(א) אין כוברין - מפני שהוא כמרקד:
ס״ק בהתבן
(ב) התבן - הוא מה שמחתכין הקש במוריגין ועושין כל זנב השבולת תבן ומוץ הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין אותו כדי שיפול המוץ ואשמועינן דאפילו זה אסור בשבת וכ"ש דאין לרקד התבואה מפסולת שלהן דזה הוא מרקד ממש וחייב:
ס״ק גנופל מאליו
(ג) נופל מאליו - דרך נקבי הכברה:
דלא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו אלא משער באומד דעתו:
ס״ק דלא ימדוד
(ד) לא ימדוד - היינו בכלי המדה מפני שנראה כאלו הוא מודד למכור אבל ליקח בכלי אחר ולשער קב או קביים מותר וזהו שמסיים אלא שמשער וכו' ועיין בא"ר:
האין גובלין ומורסן לבהמה או לתרנגולים זאבל נותנים בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב חכיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד או המקל מותר ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב ומותר לערב המורסן כדרך זה בכלי אחד ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה ומערב בכלי אחד טאפי' כור ואפי' כורים יויש אוסרים ליתן מים על גבי מורסן בשבת ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים נתונים עליו מבעוד יום יא(וע"ל סי' שכ"א סי"ו גבי שום וחרדל כיצד נוהגין):
ס״ק האין גובלין וכו'
(ה) אין גובלין וכו' - אף דאינו בר גיבול מ"מ גזרו רבנן שמא יבוא לגבל קמח דחייב משום לש [רמב"ם] ודעת הרבה ראשונים דאף במורסן חייב משום לש ועיין בבה"ל:
ס״ק ומורסן
(ו) מורסן - ואין חילוק בין אם מגבל הרבה או מעט מעט:
ס״ק זאבל נותנים בו מים
(ז) אבל נותנים בו מים - ואם מותר ליתן מים לתוך הקמח באופן זה עיין בט"ז שכתב דזה תליא בשיטת הפוסקים דלהרמב"ם אסור ולשארי פוסקים מותר. וכל זה לדעה קמייתא זו אבל לדעת הי"א שהובא בסוף הסעיף דס"ל דאפי' לתוך המורסן אסור ליתן מים משום דנתינת המים זהו גיבולו כ"ש לתוך הקמח דהוא בכלל גיבול:
ס״ק חכיון שאינו וכו'
(ח) כיון שאינו וכו' - אבל אם ממרס או מסבב בהתרווד נראה כלש:
ס״ק טאפילו כור וכו'
(ט) אפילו כור וכו' - והוא ששיעור זה צריך לו לחלק לפניהם באותו יום השבת דאל"ה אסור לטרוח טרחא דלא צריכא:
ס״ק ייש אוסרים וכו'
(י) יש אוסרים וכו' - הוא דעת בעל התרומות וסייעתו דפוסקין כרבי דס"ל דבנתינת מים לחוד חייב משום גבול בקמח ובמורסן ובאפר ובכל דבר וע"כ צריך שיתן עליו המים מבעוד יום ואפ"ה אסור לגבל למחר להדיא אם לא בהולכת שתי וערב וכנ"ל:
ס״ק יאועיין לעיל סימן שכ"א וכו'
(יא) ועיין לעיל סימן שכ"א וכו' - ר"ל דשם נתבאר דנוהגין להחמיר כסברת בעל התרומה וכתב הח"א דבשעת הדחק יש להתיר ע"י א"י שהא"י יתן המים בשבת ויגבל ע"י שינוי הנ"ל. ואם המים היו רותחין אסור אפי' ע"י א"י לערות מכלי ראשון משום מבשל אלא יערה הא"י מתחלה המים לכלי שני ואח"כ ישפוך המים על המורסן. ודע דמורסן הנזכר בשו"ע הוא קליפת התבואה הנשארת בנפה כשמנפין את הקמח ולענין מוץ הנושרת בעת הדישה לא נזכר פה בשו"ע ועיין בבה"ל שבארנו דלענין מוץ בודאי יש ליזהר שלא ליתן המים בעצמו בשבת דלהרבה גדולי הראשונים חייב בזה משום לש:
קשים של שבלים שקושרים בב' או בג' מקומות מותר להתירן כדי שתאכל מהן הבהמה ( הגה יבוי"א דלא שרי להתיר רק בקשר שאינו של קיימא) (הגהות אלפסי) אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהיו נוחים לאכלם דשווי אוכל בדבר שאינו אוכל מותר יגלעשותו אוכל אבל מטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי לאכילה לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר:
ס״ק יבויש אומרים וכו'
(יב) ויש אומרים וכו' - כתב בתו"ש וכן בספר בית מאיר דכו"ע ס"ל הכי ומפני שלא מצא דין זה מפורש רק במקום אחד כתב יש מי שאומר ועיין בחידושי רע"א בשם מהריק"ש דדעתו דהרמב"ם חולק ע"ז. ומ"מ לדינא אין להקל דדעת רש"י והרמ"ך ג"כ דיש קושר ומתיר אף באוכלי בהמה וכמו שכתבתי לעיל בסימן שי"ז ס"ה בבאור הלכה ובח"א כתב דגם הרמב"ם מודה דבקש ותבן יש קושר ומתיר:
ס״ק יגלעשותו אוכל
(יג) לעשותו אוכל - משום צערא דבהמה:
עצים שקצצן מן האילן ויש מאכילים אותם לבהמה בעודם לחים מתירין ומפספסין (לשון שפשוף) בהם להאכילם ידשאינם ראוים בלא שפשוף:
ס״ק ידשאינם ראוים
(יד) שאינם ראוים - והוי בכלל שווי אוכלא דמותר:
מחתכין טודלועין לפני בהמה והוא טזשנתלשו מאתמול:
ס״ק טודלועין
(טו) דלועין - ודוקא כשהם קשים שאינם ראויים לאכול בלא חיתוך אבל כשהם רכים הוי בכלל מטרח באוכלים ואסור. ואפילו קשים לא יחתכם דק דק משום טוחן כדלעיל בסימן שכ"א סי"ב לענין חתיכת ירק דק דק וע"ש עוד דאיסור טחינה לא שייך רק אם דעתו להאכילם לאחר זמן אבל מה שדעתו להאכיל הדלועים והירקות וכה"ג לפני הבהמה והעופות בפ"א זה לא נחשב טחינה:
ס״ק טזשנתלשו מאתמול
(טז) שנתלשו מאתמול - דאלו נתלשו היום אסור אפילו לטלטלן לכו"ע משום מוקצה:
מחתכין נבילה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום בין שהיתה מסוכנת יזבין שהיתה בריאה והני מילי בנבילה יחהקשה יטשאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה לא דמטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן [וע"ל סי' שכ"א אם מותר לחתכו כדק דק כאלפני העופות]:
ס״ק יזבין שהיתה בריאה
(יז) בין שהיתה בריאה - ובספר א"ר מסתפק בבריאה דלא היתה דעתו כלל מבע"י שתמות ויאכיל ממנה לכלבים דיהיה אסור בטלטול לכו"ע משום מוקצה וכן בבאור הגר"א לא ברירא ליה בזה:
ס״ק יחהקשה
(יח) הקשה - ואפילו אם איננה קשה לגמרי שראוי להם לאכילה ע"י הדחק ג"כ בכלל שווי אוכלא הוא ושרי:
ס״ק יטשא"א להם וכו'
(יט) שא"א להם וכו' - וה"ה כשהיא רכה אך שהכלבים הם קטנים דכל נבלה קשה להם [גמרא]:
ס״ק כדק דק
(כ) דק דק - דאע"ג דעופות אין יכולין לאכול כ"א כשחתוך דק דק מ"מ אסור משום חשש טחינה ועיין בבה"ל דזה קאי דוקא על בשר חי כשר אבל לא על בשר נבלה דזה מותר אפילו דק דק:
ס״ק כאלפני עופות
(כא) לפני עופות - ודוקא כשחותך להאכיל לאח"ז אבל כל מה שדעתו להאכיל בפ"א שרי [פמ"ג]:
כבאין חותכין שחת [פי' ירק של תבואה שנקצר טרם נתבשל התבואה] וחרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה משום כגדבלא חיתוך נמי חזי לאכילה:
ס״ק כבאין חותכין שחת וכו'
(כב) אין חותכין שחת וכו' - אפילו חתיכות גדולות דלית בהו משום טחינה:
ס״ק כגדבלא חיתוך וכו'
(כג) דבלא חיתוך וכו' - ומוכח מזה דמיירי ברכין אבל בחרובין קשין שאינם ראויים בלתי חיתוך מותר דבכלל שווי אוכלא הוא וכ"ז בחתיכות גדולות קצת אבל דקות אסור משום חשש טחינה אם מחתך להאכילם לאחר זמן:
כדאין אובסין את הגמל דהיינו שמאכילה בידו כל כך עד שמרחיבין בני מעיה כאבוס ולא דורסין דהיינו שדורס לו מאכל בגרונו למקום כהשאינו יכול להחזירו אבל מלעיטין אין מאמרים את העגלים אבל מלעיטין איזו המראה כולמקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שהיא יכולה להחזיר: הגה ודין תכזרנגולים ואווזים כדין עגלים [מהרי"ל]:
ס״ק כדאין אובסין וכו'
(כד) אין אובסין וכו' - כ"ז משום טרחא טרחא יתירה:
ס״ק כהשאינו יכול להחזירו
(כה) שאינו יכול להחזירו - שתוחב לה לפנים מבית הבליעה:
ס״ק כולמקום שאינה וכו'
(כו) למקום שאינה וכו' - ומשמע בגמרא דכל שאינו מרביץ את הבהמה אין יכול לתחוב כ"כ בעומק ומקום שיכול להחזיר הוא:
ס״ק כזתרנגולים ואווזים וכו'
(כז) תרנגולים ואווזים וכו' - דהיינו שאסור לתחוב בגרונם המאכל עד שלא יהיו יכולין להחזירו. ואווזות שמפטמים אותם והורגלו בחול לאכול ע"י המראה ואין אוכלין בענין אחר מותר לומר לעו"ג להמרותן משום צער בע"ח אך לא ימרה אותן כ"א פ"א ביום אף שרגילין לאכול שני פעמים ביום כ"כ בתשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה אף ע"י ישראל משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן עכ"ל המ"א בסימן ש"ה סקי"ב אבל בספר א"ר החמיר שלא להמרות ע"י ישראל וכדעת מהרש"ל האוסר בזה וכן בנתיב חיים מחמיר בזה אח"כ מצאתי במאירי ובחידושי הר"ן שנדפס מחדש על שבת משמע ג"כ דעתם כדעת האוסרין ועיין בבה"ל:
מותר ליתן מאכל כחבפיהם של תרנגולים:
ס״ק כחבפיהם
(כח) בפיהם - היינו למקום שיכולים להחזיר והוא הדין עצמו שזכר רמ"א מקודם וקצת פלא על רמ"א מה הוסיף בזה אחרי שנזכר בשו"ע בהדיא ואפשר כדי שלא נטעה בכונת המחבר. ודע דהא שמתירין למקום שיכולין להחזיר היינו דוקא אם הוא זהיר אז שלא לטלטלה דכל בע"ח הם מוקצים וכנ"ל בסימן ש"ח ס"מ ע"ש:
אין נותנין מים ולא מזונות כטלפני דבורים ולא לפני יוני שובך ויוני עליה לולא לפני חזיר אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לאלפני כלב שמזונותיו עליך:
ס״ק כטלפני דבורים ולא לפני וכו'
(כט) לפני דבורים ולא לפני וכו' - אפילו הם שלו מ"מ אין מזונותיהן עליו דשכיחי להו בדברא וטרחא שלא לצורך היא:
ס״ק לולא לפני חזיר
(ל) ולא לפני חזיר - דאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו וכדאיתא בח"מ סימן ת"ט. ואם נפלו לו בפרעון חובו שמותר להשהותן עד שימצא למכרן בשויין מקרי מזונותן עליך ומותר ליתן להם מזונות:
ס״ק לאלפני כלב
(לא) לפני כלב - ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות כמו שאחז"ל שחס הקב"ה עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים ועיין בא"ר. ולפני כלב רע אסור כמו לפני חזיר דאסור משום דאסור לגדל חזירים וכלב רע [אחרונים]. יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:
מותר לבלהאכיל תולעת המשי:
ס״ק לבלהאכיל וכו'
(לב) להאכיל וכו' - לפי שמזונותיהן עליך שאין לו מה שיאכל כ"א מה שנותן לו האדם ודמי לאווזין ותרנגולין. ובטלטול הם אסורין כשאר בע"ח [פמ"ג]:
לגמעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים לדולא חיישינן שמא יתלוש מהם אבל לא על גבי מוקצה מפני שאיסורו קל וחיישי' שמא יתן לה ממנו בידים ודוקא להעמידה על גביו ממש אבל להלעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם מותר:
ס״ק לגמעמיד אדם בהמתו
(לג) מעמיד אדם בהמתו - דאיתא במכילתא למען ינוח יכול לא יניחנו תולש ועוקר כתיב למען ינוח ואין זה נוח אלא צער:
ס״ק לדולא חיישינן
(לד) ולא חיישינן - דאיסורו חמיר וזהיר ביה:
ס״ק להלעמוד בפניה
(לה) לעמוד בפניה - כיון שאין קרוב לה כ"כ ליכא למיחש:
נוטלין מאכל מלפני חמור לוונותנים לפני שור אבל אין נוטלים מלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור לזואינו ראוי עוד לחמור: הגה ויש מחמירים ג"כ בשאר מיני בהמות ליקח מלפני א' ולחליתן לפני אחרת שאינה מינה [מרדכי פ' תולין וסמ"ג וסה"ת]:
ס״ק לוונותנים לפני שור
(לו) ונותנים לפני שור - שאין השור קץ במאכל הנשאר מן החמור שאין מטיל ריר:
ס״ק לזואינו ראוי עוד לחמור
(לז) ואינו ראוי עוד לחמור - רק ע"י הדחק ומטרח בחנם ודוקא לחמור שאינו מינו הוא קץ במאכלו מפני הריר אבל לפני שור אחר שהוא מינו אינו קץ מפני הריר ומותר לכו"ע:
ס״ק לחוליתן לפני אחרת
(לח) וליתן לפני אחרת - דשמא ימצא ריר בהאוכל ויקוץ בו ויהיה הטרחא בחנם. וכתבו האחרונים דאין למחות ביד הנוהגין היתר דיש להם על מי לסמוך אם לא במינים הידועים שמאכלם נמאס ברירין היוצאין מפיהם וקץ בהם המין האחר שהוא נותן לפניו:
אסור לטלגרוף האבוס לפני שור של פטם אפי' אבוס של כלי גזירה אטו של קרקע מדאתי לאשווי גומות ואסור גם כן מאלסלק התבן לפניו לצדדין:
ס״ק לטלגרוף האבוס
(לט) לגרוף האבוס - שגורפין אותו שלא יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנין לפניו ויקוץ במאכלו:
ס״ק מדאתי לאשווי גומות
(מ) דאתי לאשווי גומות - היינו דשם רגילות הוא שמכוין לאשויי כדי שלא יפלו השעורים בהגומות [תוספות] ולכן גזרינן גריפה אפילו באבוס שבכלי אבל מותר לגרוף תיבה בשבת מן הפסולת הנמצא בה דלא שייך לגזור:
ס״ק מאלסלק התבן וכו'
(מא) לסלק התבן וכו' - דכשהוא רב רוצה לסלקו כדי שלא ידרסנו השור ברעי ואסור משום דבודאי יש בו מה שנמאס כבר במדרס רגליו ולא חזי לטלטול: