אין בנין וסתירה בכלים והני מילי אשאינו בנין ממש כגון חבית הגה שבאינה מוחזקת אגרבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה) שנשברה ודיבק שבריה בזפת ידכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין להנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח דא"כ הוה ליה מותקן מנא אבל אם היא שלימה אזסור לשברה אפי' בענין שחאינו עושה כלי ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפי' יש בה נקב חדש אטם להרחיבו אסור: הגה ויבלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית) ואם היה סכין תיאקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף: הגה ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבעוד יום אבל אם לא הוציאו מבעוד יום אסור דהוי פסיק רישיה דיבעושה נקב ופתח לחבית (ת"ה סי' ס"ד) כלי שנתרועעה אם מותר ליטול ממנו חרס ע"ל סי' ש"ח סעיף מ"ד:
ס״ק אשאינו בנין ממש
(א) שאינו בנין ממש - אבל בנין גמור וסתירה גמורה שייך גם בכלים ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה אבל אם היתה שלמה הוי סתירה גמורה ואסור אפילו בכלי קטן וכתבו האחרונים לקמן בס"ט דהני חביות קטנות של מרקחת אסור להסיר החשוקים [שקורין רייפין] כדי ליקח מה שבתוכה ולא דמי לחבית שמדובקת שבריה בזפת דהתם דרכה מתחלה לעשות כן והוי ככלי שלמה אך ע"י א"י בודאי יש להתיר וכדלקמיה בס"ז ובקשור ע"י חבלים אפילו ע"י ישראל יש להתיר:
ס״ק בשאינה מחזקת
(ב) שאינה מחזקת - דאלו היא מחזקת מ' סאה הו"ל כאהל ואית ביה משום בנין וסתירה אפילו בנין וסתירה כל דהו:
ס״ק גארבעים סאה
(ג) ארבעים סאה - היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם עובי הדפנות בלא עובי הלבזבזים [הוא כמו זר סובב אצל שפתה] והרגלים [מ"א בשם הרמב"ם]:
ס״ק דיכול לשברה
(ד) יכול לשברה - עיין בפמ"ג שמצדד דהיתר השבירה הוא אפילו שלא במקום שמדובק בזפת:
ס״ק הלנקבה נקב יפה
(ה) לנקבה נקב יפה - וה"ה אם מתיז ראשה מלמעלה ומכוין ליפות השבירה שתשאר עוד כלי:
ס״ק ומתקן מנא
(ו) מתקן מנא - עיין בט"ז דמשמע דאפילו אם הנקב הוא נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא ג"כ אסור עכ"פ מדרבנן אפילו בחבית כזו שהיא רעועה ואם הוא נקב גדול שעשוי להכניס ולהוציא יש בו איסור תורה וכן משמע בביאור הגר"א:
ס״ק זאסור לשברה וכו'
(ז) אסור לשברה וכו' - מטעם סתירה ואף דבעלמא קי"ל דסותר אינו חייב אלא כשהוא ע"מ לבנות דאל"ה מקלקל הוא מדרבנן מיהו אסור ובביאור הגר"א הסכים להפוסקים דס"ל דאין סתירה בכלים אפילו כשעושה שבירה בכלי שלמה אם לא כשעושה אותה כלי ע"י השבירה דאז חייב עכ"פ לכו"ע משום מכה בפטיש:
ס״ק חשאינו עושה כלי
(ח) שאינו עושה כלי - ר"ל שאינו עושה נקב לפתח אלא שוברה ואח"כ כתב רבותא טפי דאפילו נקב בעלמא ר"ל נקב שאינו יפה לפתח דאית ביה תרתי לטיבותא שאינו שובר החבית וגם שאינו פתח אפ"ה אסורה. כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל חייב משום מכה בפטיש [הוא שם הכולל לכל גמר מלאכה שהוא תולדת אב מלאכה זו שהאומן מכה בפטיש על הכלי בשעת גמרה להשוות עקמימותו] לפיכך גזרו על כל נקב אפילו עשוי להוציא או להכניס בלבד שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו ועיין במ"א שביאר דאפילו הוא לול שאינו מחובר לקרקע דלית ביה משום בונה על עשיית הנקב אפ"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת הלול וכתב עוד בפרק יו"ד כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב. העושה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכות בין בבנין בין בכלים ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב וכל פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו עכ"ד. איתא בגמרא דאם תקע מסמר בכותל [לתלות עליו] חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה [אחרונים]:
ס״ק טאם להרחיבו אסור
(ט) אם להרחיבו אסור - היינו אפילו אם אין מרחיבו כ"כ שיהיה עשוי להכניס ולהוציא על ידו אפ"ה אסור עכ"פ מדרבנן [גמרא]:
ס״ק יובלבד שיתכוין
(י) ובלבד שיתכוין - בא לבאר בזה רק דעת המחבר דדוקא כשמתכוין להרחיב אבל אם אינו מתכוין אע"ג דהוי פסיק רישא שיתרחב ע"י פעולתו שרי וכמו שסיים המחבר בעצמו אח"כ אבל דעת הרמ"א גופא אח"כ בהג"ה דאפילו אם אינו מכוין להרחיב אסור אם הוא פסיק רישא והיה לו לכתוב זה שם בשם י"א אך שרצה לסתום כן להלכה ועיין מה שכתבנו שם:
ס״ק יאתקוע
(יא) תקוע - היינו שהיה תקוע בחוזק וע"י הוצאתו והכנסתו פסיק רישא הוא שיתרחב הנקב אפ"ה כיון דעיקר איסורו הוא רק מדרבנן ס"ל דשרי כיון שאינו מתכוין לזה ודעת הרמ"א לחלוק עליו דדוקא כשהוציאו פעם אחת מבעוד יום דעי"ז נתרחב קצת דתו לא הוי פסיק רישא אבל בלא"ה אסור דפסיק רישא הוא דאף דהוא פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא דאיסורו הוא רק מדרבנן וכנ"ל ס"ל דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ועיין לקמן בסי"ב דבכותל שהוא מחובר גם המחבר מודה דאסור להוציא הסכין שהיה תקוע בו מערב שבת [וה"ה בחבית שמחזקת ארבעים סאה דיוצא ג"כ משם כלי דהוי כאהל] דשם במתכוין להרחיב הנקב חייב משום קודח דהוי תולדה דבונה ולכן אפילו אם אינו מכוין עכ"פ פסיק רישא הוא. והנה לענין עיקר הדין הסכימו המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ומ"מ הכא מצדדים המ"א והגר"א דמדינא אף בכותל שרי היכא שאין מתכוין כיון שא"צ להגומא והוי מלאכה שאצל"ג וגרע משאר איסור דרבנן דאסור היכא שהוא פסיק רישא כיון שהוא ג"כ מקלקל וגם הוא כלאחר יד וממילא נעשה הגומא בכותל ע"י הוצאת הסכין שמתרחב הגומא וכדלעיל בסימן שי"א ס"ח גבי צנון ע"ש אלא שהעולם נהגו בו איסור להוציא דנראה כעושה נקב בכותל וגם הט"ז מצדד כן בעיקר הדין אף בכותל ומ"מ סיים דאין בידו להקל נגד התה"ד והשו"ע והרמ"א שפסקו כולם בסוף הסימן להחמיר לענין כותל [וכן הוא ג"כ דעת הא"ר כהשו"ע והרמ"א דאפשר דניחא ליה שיהא הנקב מרווח לחזור ולתחוב בו הסכין ובאופן זה בודאי לכו"ע אסור] אלא לענין חבית דעיקר איסור הוא רק מדרבנן יש לסמוך היכא שהוא צורך גדול על דעת המחבר שמתיר להוציא הסכין בשבת כיון שאין מתכוין להוסיף הנקב אפילו היכא שלא הוציאו מעולם מתחלה:
ס״ק יבדעושה נקב ופתח
(יב) דעושה נקב ופתח - ר"ל דאף דמבואר בסי"ב דהיכא שהסכין היה תחוב בדבר תלוש מותר להוציאו בשבת בכל גווני דלא שייך שם משום בונה הכא שאני דיש בו משום מתקן פתחא ואף שאין עשוי להכניס ולהוציא עכ"פ מדרבנן אסור:
היה בה יגנקב ונסתם אם הוא למטה מן השמרים אסור לפתחו דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא ידוחשיב כפותח מחדש למעלה מן השמרים טומותר לפתחו:
ס״ק יגנקב ונסתם
(יג) נקב ונסתם - אפילו היה אותו מקום מקום הברזא שסתמו ועשאו במקום אחר ועתה רוצה לפתחו:
ס״ק ידוחשיב כפותח מחדש
(יד) וחשיב כפותח מחדש - וע"כ אסור לעשות שם אפילו נקב קטן שאין עשוי להכניס ולהוציא על ידו:
ס״ק טומותר לפתחו
(טו) מותר לפתחו - אפילו הוא נקב גדול דאותה הסתימה לא חשיבא סתימה כלל:
טזבמקום נקב ישן יזנוקבין אפי' במקדח (פי' כלי מיוחד לנקוב) כגון שנשברה יחהברזא יטוי"א דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד העץ שסותמים בה הנקב וחותכים ראשו על דעת שלא להוציאו ודאי נראה שזה נקב חדש ואסור:
ס״ק טזבמקום נקב ישן
(טז) במקום נקב ישן - בין שהנקב ההוא היה גדול או קטן ובלבד שלא ירחיבו יותר ממה שהיה מתחלה:
ס״ק יזנוקבים אפילו במקדח
(יז) נוקבים אפילו במקדח - דלא חשיב סתימה כלל כיון שהוא למעלה מן השמרים וכנ"ל ולכן מותר לנקוב במגופה שסותמין בה הכלי זכוכית [שקורין שטאפק"י] אפילו בכלי המתוקן לכך:
ס״ק יחהברזא
(יח) הברזא - נקט דבר ההוה וה"ה אם היה הנקב במקום אחר שנסתם:
ס״ק יטוי"א דלא שרי וכו'
(יט) וי"א דלא שרי וכו' - זו היא דעת הכל בו ועיין בא"ר שכתב דשאר פוסקים פליגי ע"ז ופסק כמותם וכן פסק בנחלת צבי אבל בפמ"ג וח"א משמע דיש לחוש להחמיר כדעת הי"א:
ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא לצורך לשתות יין בשבת: הגה ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים כמ"ש ס"ב: (ב"י בשם שבולי לקט):
כמותר ליתן קנה חלול בחבית או ברזא (ש"ל מרדכי) להוציא יין כאאע"פ שלא הי' בו מעולם אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם לא דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה: הגה ויש מתירים אפי' בעלה של הדס בכבמקום שיש לו הרבה קטומים ואין לחוש שמא יקטום (הרא"ש ס"פ חבית וטור):
ס״ק כמותר ליתן וכו'
(כ) מותר ליתן וכו' - שהרי עומד ומיוחד לכך ואינו מתקן כלי ומ"מ נראה דאסור לתקוע היטב בחזקה ביתדות דיש בזה משום גמר מלאכה:
ס״ק כאאע"פ וכו'
(כא) אע"פ וכו' - ואע"ג שאינו יודע אם יגיע למדתו אפ"ה מותר ועיין בב"י שכתב שנראה מדברי הרמב"ם שאע"פ שהקנה עצמה אינה מתוקנת כל צרכה וחסרה שום תיקון אפ"ה מותר להכניסה ולא חיישינן שמא יתקנה:
ס״ק כבבמקום שיש לו
(כב) במקום שיש לו - דע דהמחבר שכתב טעם האיסור מפני שנראה כעושה מרזב ורמ"א מסיים ואין לחוש שמא יקטום הוא פלוגתא דאמוראי בגמרא ח"א טעם האיסור שמא יעשה מרזב וח"א גזירה שמא יקטום העלה מן הענף ליתנו לחבית ואמרינן מאי בינייהו דקטים ומנחי [היינו שהיו לו הרבה קטומים מוכנים מע"ש לזה ולכך אין לחוש שמא יבוא לקטום] למ"ד משום מרזב אסור אף בכה"ג ולמ"ד שמא יקטום שרי ופסק הרא"ש והטור כמ"ד שמא יקטום:
כגמותר להתיז ראש החבית כדבסייף כהדלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה כואבל לנקבה בצדה בין של חבית בין של מגופה אסור אפי' ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח דכיון דהוי מצדה כזודאי לפתח מכוין וליקוב המגופה למעלה כחמותר דלאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופ':
ס״ק כגמותר להתיז
(כג) מותר להתיז - דאין בנין וסתירה בכלים ומיירי בחבית גרועה שמדובק שבריה בזפת ולא בשלמה וכמבואר הכל לעיל בס"א ואם ירצה להתיז רק ראש המגופה לבד אפילו בחבית שלמה שרי דלא מקרי שבירה כיון שאינה מחוברת לחבית:
ס״ק כדבסייף
(כד) בסייף - דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו:
ס״ק כהדלאו לפתח מכוין
(כה) דלאו לפתח מכוין - אלא להרחיב מוצא שפתיה שיוכל בקל ליקח מה שבתוכה. ודוקא כשהוא עושה זה מפני האורחים [א"ר בשם רש"ל] ומותר ג"כ לקרוע העור מע"פ חבית של יין ובלבד שלא יכוון לעשות זינוק [פי' כעין מרזב] (תוספתא):
ס״ק כואבל לנקבה בצדה וכו'
(כו) אבל לנקבה בצדה וכו' - דנקב הרי הוא כעושה פתח לחבית ואפילו נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא ג"כ אסור מדרבנן בין במגופה ובין בחבית אלא דיש חילוק ביניהם דלענין מגופה אינו אסור בנקב כזה אלא כשעושה הנקב מצדה של מגופה אבל כשמנקב למעלה בראש המגופה למשוך משם את היין מותר וכדלקמיה אבל בחבית אסור בכל מקום שעושה בה נקב ומה שנקט השו"ע בצדה משום מגופה נקט:
ס״ק כזודאי לפתח מכוין
(כז) ודאי לפתח מכוין - דאי אינו מכוין לפתח אלא להרחיב מוצא היין היה לו לפתוח את המגופה אבל כשנוקב במגופה למעלה ע"כ לאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות שם פתח שלא יפלו עפר וצרורות:
ס״ק כחמותר
(כח) מותר - אפילו בחבית שלמה שרי שאין המגופה חיבור לחבית וכנ"ל בסקכ"ג ומסתברא דבזה לכו"ע מותר ואפילו שלא מפני האורחים:
כטחותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל שהכסוי שלהם קשור בהם בחבל ליכול להתירו לאאו לחתכו בסכין לבאו להתיר קליעתו ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה ומטעם זה לגאסור להסיר הצירים שקורים גוגזי"ש שאחורי התיבה אם נאבד המפתח ויש מתירים לדבזו ושבירת פותחות להשל תיבות יש מתיר ויש אוסר לוויש להתיר לזע"י עכו"ם:
ס״ק כטחותמות שבכלים
(כט) חותמות שבכלים - הוא לשון סגירה כלומר שהכיסוי שלהם סגור בקשרי חבלים:
ס״ק ליכול להתירו
(ל) יכול להתירו - דלאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:
ס״ק לאאו לחתכו בסכין וכו'
(לא) או לחתכו בסכין וכו' - ולא מקרי סותר משום דלאו סתירה גמורה היא זו ואינו אסור בכלים לכו"ע משא"כ בשבירת פותחת של עץ ומתכת דהוי סתירה גמורה ושייך אף בכלים:
ס״ק לבאו להתיר קליעתו
(לב) או להתיר קליעתו - עיין בבה"ל דלדעת הרמב"ם יש איסור בזה:
ס״ק לגאסור להסיר הצירים
(לג) אסור להסיר הצירים - דכשבירת פותחת דמיא ויש בזה משום סתירה וכן המחזיר דלת הכלי על צירה יש בזה משום בנין:
ס״ק לדבזו
(לד) בזו - ס"ל דלא דמי לשבירת פותחת וסתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר. ודע דלכו"ע אסור לקבוע הצירים או מנעל במסמרים להכלי דהוי תיקון מנא ועיין בח"א שכתב דאפילו ע"י אינו יהודי אסור דהוי מלאכה דאורייתא:
ס״ק להשל תיבות
(לה) של תיבות - וה"ה שאר כלים:
ס״ק לויש מתיר
(לו) יש מתיר - ס"ל דאין שייך שם סתירה כלל בכלים וכמו שביארתי לעיל בס"א במשנה ברורה דיש ראשונים שסוברין כן ואף דהמחבר סתם מתחלה בסעיף זה גופא בשבירת פותחת לאיסור אפ"ה הביא כאן דעת היש מתירין כדי לסמוך עליהן להקל עכ"פ ע"י א"י וכמו שמסיים אח"כ וכדאיתא בב"י:
ס״ק לזע"י א"י
(לז) ע"י א"י - ויש שכתבו דדוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה. וכ"ז בשבירת הפותחת אבל לפתוח אותו בסכין או במחט גדול שרי אפילו דלת של בית [אחרונים]:
לחחותלות של תמרים וגרוגרות לטאם הכסוי קשור בחבל מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפי' בסכין ואפי' גופן של חותלות שכל זה כמו מששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם:
ס״ק לחחותלות
(לח) חותלות - כלים עשויים מכפות תמרים כמין סלים ומניחים בתוכן תמרים רעים להתבשל:
ס״ק לטאם הכיסוי וכו'
(לט) אם הכיסוי וכו' - באמת כל האי דינא היינו הך דס"ז ונקטיה משום סיפא לאשמועינן דבזה אפילו גופן של חותלות מותר לשבור כמו שמפרש הטעם:
ס״ק מששובר אגוזים
(מ) ששובר אגוזים - ודוקא הני דלאו כלים גמורים הן דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכן אבל כלי גמור כבר סתם המחבר בריש ס"ז לאיסור ומחצלת שתופרים בו פירות מסתפק הפמ"ג אם דמי לחותלות:
מאמותר להפקיע ולחתוך מבקשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים:
ס״ק מאמותר להפקיע וכו'
(מא) מותר להפקיע וכו' - דפסיקת החוט מותר בדבר תלוש כנ"ל בס"ז ואין בו משום מלאכת מחתך שאינו מקפיד על המדה. כתבו הפוסקים המבקע עצים לחתיכות גדולות איסורו הוא רק מד"ס משום עובדא דחול והמבקע לחתיכות קטנות חייב משום טוחן ואם מקפיד הוא על המדה חייב משום מחתך אפילו בחתיכות גדולות:
ס״ק מבקשרי השפוד וכו'
(מב) קשרי השפוד וכו' - וה"ה פירות שקשורים או תפורים יחד בחוט מותר להתיר או לחתוך החוט:
חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו חבל יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא שהרי עומד להתיר אבל לא מפקיע וחותך מגמשום סתירה ודוקא כשעשוי לקיים על מנת מדשלא להסירו בשבת אבל אם אינו עשוי לקיים כלל מותר ומטעם זה מותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט שאינו עשוי לקיום (וע"ל סי' רנ"ט):
ס״ק מגמשום סתירה
(מג) משום סתירה - דכיון שהוא מחובר לקרקע יש בו משום בנין וסתירה:
ס״ק מדשלא להסירו בשבת
(מד) שלא להסירו בשבת - אלא במוצאי שבת אבל אם אין דעתו להסירו אף במוצאי שבת גם להתירו אסור דהוי קצת קשר של קיימא [פמ"ג וחידושי רע"א]:
אסור ליתן מהשעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא מוממרח (פי' הערוך סיכה משיחה טיחה מריח' שיעה ענין אחד הוא) אבל בשאר דברים דלית בהו משום מירוח הואיל ואין היין יוצא אז (ב"י) מזמותר ואם היה היין יוצא דרך הנקב מחאסור (לסתמו ואפי') ליתן בו שום דרך הערמה מטלומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם נואם הוא תלמיד חכם מותר לו להערים בכך:
ס״ק מהשעוה או שמן עב
(מה) שעוה או שמן עב - אע"ג דאין מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעוה ודוקא שמן עב כיון דשייך בו קצת מירוח אתי לאחלופי. והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול דאל"כ בלאו הכי אסור משום מוקצה דלאו כלי הוא וכשהכינו לכך מותר לטלטלו ולא גזרינן שמא ידבקנו לכותל או לד"א דאף אם ידבק אינו אלא מדרבנן שמא ידבק בעת המירוח. שומן וחלב דינו כשעוה:
ס״ק מוממרח
(מו) ממרח - וכיון דהוא משום חשש מירוח אסור אפילו אם אין מכניס השמן בתוך הנקב אלא בהנחה בעלמא ע"ג מלמעלה וגם אין חילוק בזה בין ת"ח לע"ה [אחרונים]:
ס״ק מזמותר
(מז) מותר - היינו אפילו להכניסו תוך הנקב דהואיל ואין היין יוצא אפילו בלי תיקון לא מחזי כמתקן והאחרונים כתבו דהעיקר כדעת הרמב"ם שחולק ע"ז וס"ל דאפילו אם אין היין יוצא דרך שם ג"כ אסור ליתן שום דבר בתוך הנקב לסתמו משום דהוי כעין בונה אלא דע"ג הנקב מלמעלה דלית ביה משום בנין אינו אסור כ"א בדבר שמתמרח:
ס״ק מחאסור לסתמו
(מח) אסור לסתמו - מדרבנן מפני דמחזי כמתקן ודוקא כשסותמו בדבר שאין דרך לסתום בו כמו בצרור קטן או בקיסם אבל מותר לכ"ע לסתום בעץ כגון בברזא כמו שהוא דרך תמיד לסתום בו:
ס״ק מטלומר שאינו מכוין
(מט) לומר שאינו מכוין - כיון דבאמת מכוין הוא לסתמו:
ס״ק נואם הוא ת"ח
(נ) ואם הוא ת"ח - דכיון שהוא ת"ח אין לחוש בו שאם נתירנו ע"י הערמה יבוא לעבור על איסור דרבנן זה אפילו בלי הערמה וכתב המ"א דאף דקי"ל דהאידנא אין לנו דין ת"ח מ"מ לענין זה אין להחמיר ע"ש ויש שחולקין עליו:
סכין שהוא תחוב בכותל נאשל עץ מבע"י נבאסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר אבל אם הוא תחוב בספסל וכן בכל דבר תלוש מותר להוציאו: הגה ואם דצה ושלפה מבע"י בכותל שנגרי (ב"י) עסס"א:
ס״ק נאשל עץ
(נא) של עץ - נקט של עץ דבכותל של לבנים מצוי כמה פעמים שאין שורותיהם מדובקים זה לזה ואז מותר להוציא אפילו אם לא היה דצה ושלפה מבעוד יום:
ס״ק נבאסור להוציאו
(נב) אסור להוציאו - דע"י הוצאתו כיון שהיה מתחלה תקוע קצת בחוזק א"א שלא יתרחב הסדק שם ועשיית נקב כל שהוא בכותל מחובר יש בו משום קודח דהוא תולדה דבונה ואף דאין מתכוין לזה כמעט פסיק רישא הוא ועיין לעיל בסקי"א במ"ב מה שכתבנו דעת אחרונים בזה:
ס״ק נגשרי
(נג) שרי - להוציאה ואף לחזור ולתחוב אותו בכותל דכיון דכבר נעץ הסכין בכותל מבעוד יום והוציאו והדר נעצו כבר הורחב מקום מושבו ותו לא הוי פסיק רישא אבל אם לא חזר ונעצו מבעוד יום נראה דאסור לתחוב אותו בכותל דעדיין לא נתרחב במה שהוציאו פעם אחת מן הכותל: