על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים ביצים חלב גבינה אופת שעיפשה ותבשיל שנשתנה צורתו בונתקלקל ונובלות שהם תמרים גשבשלם ושרפם החום ויבשו דועל הגובאי הועל המלח ועל מי מלח וועל המרק ועל זכמיהין ופטריות ועל קורא [שהוא] חהרך טהנתוסף באילן בכל שנה שקורין פלמיטו [טור] ועל ילולבי גפנים ועל שקדים יאמתוקים שאוכלי' אותם יבכשהם רכים בקליפיהם ועל חזיז והוא יגשחת ועל קרא ידחיה ועל טוקימחא דשערי ועל שכר תמרי' טזושכר שעורים יזועל מי שעורים שמבשלים לחולה ועל יחעשבי דדברא יטשאינם נזרעים ועל שבת שקורין אניט"ו (ר"ל אניס) וכעל כמון וכסבור [כאדלטעמא עבידי וכבלא לאכילה] ועל החומץ שעירבו במים שכגראוי לשתות מברך שהכל:
ס״ק אופת שעיפשה
(א) ופת שעיפשה - ונתקלקל קצת עי"ז דאלו נתקלקל לגמרי ולא חזי לאכילת אדם אין מברכין עליו כלל וכדלקמיה לענין תבשיל:
ס״ק בונתקלקל
(ב) ונתקלקל - מיירי ג"כ שנתקלקל קצת ולא לגמרי דאל"ה אפילו שהכל לא שייך לברוכי [ב"י]:
ס״ק גשבשלם ושרפם וכו'
(ג) שבשלם ושרפם וכו' - היינו ע"י שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לגריעותא ועיין מה שכתבנו לעיל בסי' ר"ב ס"ט במ"ב ובה"ל:
ס״ק דועל הגובאי
(ד) ועל הגובאי - הוא מין חגב טהור ולאפוקי מר' יהודה דאמר שם במשנה כל שהוא מין קללה [שעל הקללה הם באין] אין מברכין עליו:
ס״ק הועל המלח
(ה) ועל המלח - הואיל ויש לו מזה עכ"פ הנאה קצת כשנותן לתוך פיו:
ס״ק וועל המרק
(ו) ועל המרק - של בשר דאלו של פירות וירקות תליא בפלוגתא עיין בסימן ר"ב סעיף י' וי"א:
ס״ק זכמהין
(ז) כמהין - אותן שמצויים תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ ופטריות גדילים על העצים:
ס״ק חשהוא הרך
(ח) שהוא הרך - של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה הנוסף בשנה זו רך וחזי לאכילה ובשנה שניה מתקשה ונעשה כעץ:
ס״ק טהניתוסף וכו'
(ט) הניתוסף וכו' - דאע"ג דגידולו מן הארץ אפ"ה לא מברכינן עליה אפי' בפה"א אלא שהכל דלא נטעי אינשי האילן אדעתיה למיכל את הקורא כשהוא רך דממעט ענפי האילן אלא שיתקשה ויעשה עץ ויגדל פרי. כתב הט"ז דקטניות רטובין בשל גנות שנזרעין ע"ד לאכול חיין מברך בפה"א אפילו על השרביטין לבד דע"מ כן נזרעו אבל של שדות שדרכן להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן מבושלין מברך על הקטניות כשהן חיין אפילו כשהן רטובין שהכל ואם בשלן בפה"א ובפמ"ג מפקפק מאד על דבריו וכן דעת הרבה אחרונים דאין לחלק בין קטניות לקטניות ולעולם מברך עליהן כשהן רטובים בפה"א וכן מנהג העולם [שע"ת] אמנם לענין השרביטין יש דעות בין האחרונים כשאוכלן לבדן בלא הקטניות אם יברך עליהן בפה"א או שהכל וע"כ טוב לכתחלה ליזהר שיאכלן עם הקטניות ויברך על הקטניות לבד בפה"א ולא יברך עוד על השרביטין ואם אירע שאוכל השרביטין לבד יברך שהכל:
ס״ק ילולבי גפנים
(י) לולבי גפנים - גם בזה הטעם כמו בקורא:
ס״ק יאמתוקים
(יא) מתוקים - ושקדים מרים עיין לעיל בסימן ר"ב ס"ה:
ס״ק יבכשהם רכים בקליפיהם
(יב) כשהם רכים בקליפיהם - ואף דקיי"ל לעיל בסימן ר"ב ס"ב בשארי כל האילנות דמשיוציאו שום פרי חשיב תיכף פרי שאני התם דהוא נהנה מגוף הפרי שנוטעין אותו מחמתו אבל הכא בשקדים מתוקים בקטנותם אינו נהנה מן הפרי רק מהקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה אלא אדעתא דגרעיניהן כשיתבשלו ודמי לקורא הנ"ל:
ס״ק יגשחת
(יג) שחת - תבואה שלא הביאה שליש וחזי לאכילה ומשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא מפה"א לשהכל וה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה שהכל [מ"א וש"א]:
ס״ק ידחיה
(יד) חיה - שהוא טוב מבושל יותר מחי וע"כ כשאוכלה חי נשתנית ברכתו לשהכל וכדלקמן בסימן ר"ה ס"א:
ס״ק טוקימחא דשערי
(טו) קימחא דשערי - אפילו הנעשה משבלים שמיבשין דטובים לאכילה קצת ול"ד דשערי דה"ה קמח של כל ה' מיני דגן כמבואר לקמן בסי' ר"ח ס"ה והאי דנקט דשערי דסד"א הואיל וקשה לתולעים שבמעים לא יברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי [גמרא]:
ס״ק טזושכר שעורים
(טז) ושכר שעורים - הואיל והוא צלול ועומד לשתיה אינו נחשב בכלל תבשיל של ה' מיני דגן שיברך בורא מיני מזונות שאין מברכין במ"מ אלא על מאכל כמ"ש בסימן ר"ח ס"ו ומשמע בתוספות דף ל"ח ד"ה האי דאפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס ג"כ לא מברכינן עליה אלא שהכל נ"ב:
ס״ק יזועל מי שעורים וכו'
(יז) ועל מי שעורים וכו' - ג"כ מטעם הנ"ל שלא נעשה כ"א לשתיה:
ס״ק יחעשבי דדברא וכו'
(יח) עשבי דדברא וכו' - ואפילו הם טובים לאכול כמו עשב שקורין [שצאוו"ע] שהן עלים חמוצים ואפי' לאחר שבשלם שהוא מאכל שרים מברכין שהכל דאינו חשוב כ"כ לפרי אבל על שאלאטען וכיו"ב שנזרעו מברכין בפה"א [ח"א]:
ס״ק יטשאינם נזרעים
(יט) שאינם נזרעים - ודוקא בעשבים דאינם חשובין מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה אבל פירות שהן טובים למאכל אפילו גדלים ביערים מאליהן כמו פזימקע"ס וכדומה יש לברך עליהן בפה"א:
ס״ק כועל כמון
(כ) ועל כמון - קימ"ל. וכסבור אליינדר"י בלעז:
ס״ק כאדלטעמא עבידי וכו'
(כא) דלטעמא עבידי וכו' - ומיירי בין ברטובין ובין ביבשין. וכן אם רקחן בדבש נמי שהכל [א"ר ופמ"ג]:
ס״ק כבולא לאכילה
(כב) ולא לאכילה - אכן אם שלק את האני"ס מברך על מימיו בפה"א דלהכי קיימא להטעים דבר המתבשל בו:
ס״ק כגעד שראוי לשתות
(כג) עד שראוי לשתות - דאף דמתחלתו היה יין כיון שנשתנה ונעשה חומץ אבד מעלתו:
על החומץ לבדו כדאינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו:
ס״ק כדאינו מברך
(כד) אינו מברך - ודוקא בחומץ חזק שנתחמץ כ"כ שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי:
כהריחיה חלא [פירוש חומץ] וטעמיה חמרא חמרא הוא ומברך עליו בפה"ג:
ס״ק כהריחיה חלא וכו'
(כה) ריחיה חלא וכו' - סעיף זה וסעיף ד' באו לבאר אודות יין שהתחיל להתקלקל ומטבעו שמתחלה מתקלקל ריחו ואח"כ טעמו:
כוכל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו אין מברכין עליו בורא פרי הגפן [אלא שהכל]:
ס״ק כוכל שבני אדם וכו'
(כו) כל שבני אדם וכו' - היינו בשלא נעשה עדיין טעמיה חלא גמורה רק שהתחיל טעמיה להתחמץ קצת עד שבני אדם נמנעין לשתותו מפני זה ברכתו שהכל:
כזשמרי יין מברך עליהם בפה"ג נתן בהם מים אם נתן כחשלשה מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בפה"ג כטואם מצא פחות אע"פ שיש בו טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך לאלא שהכל והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים אבל יינות שלנו שאינן חזקי' כל כך אפי' רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בורא פרי הגפן ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום: הגה ולאבלבד שלא יהא יין אחד מששה במים כלבי אז ולגדאי בטל [אגור]:
ס״ק כזשמרי יין
(כז) שמרי יין - היינו בשלא נתן עליהם מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים אזוקי מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם:
ס״ק כחשלשה מדות וכו'
(כח) שלשה מדות וכו' - מיירי בשמרים של ענבים שדרכו אותן שנעשה בלי תערובות מים אבל ביין צמוקים שלנו שנשרה מתחלה הצמוקים עם מים א"כ גם בלחלוחית יין שיש בהשמרים מעורב מתחלתו הרבה מים וכשנותן עוד מים בודאי נתבטל כח היין שהיה בו תחלה:
ס״ק כטואם מצא פחות וכו'
(כט) ואם מצא פחות וכו' - ודוקא בשמרים ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים אם שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי' בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם:
ס״ק לאלא שהכל
(ל) אלא שהכל - ואחריו ברכת בנ"ר:
ס״ק לאובלבד שלא יהא וכו'
(לא) ובלבד שלא יהא וכו' - דברי הג"ה אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת דדברי האגור לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים גופא כשמוזגו עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל:
ס״ק לבכי אז וכו'
(לב) כי אז וכו' - ואם היין יותר מאחד מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה כזו וכנ"ל בסוף סקכ"ט ודע דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ ביין חי שנעשה מתחלה בלי תערובת מים ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה שם יין עליו אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים אין שייך כלל אח"כ מזיגה כזו ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב סקט"ז ששם נתבאר היטב דין זה:
ס״ק לגודאי בטל
(לג) ודאי בטל - אפילו יש בו טעם יין ואף דבעלמא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי. ואם נתערב יין בשאר משקין עיין לעיל בסימן ר"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב מש"כ שם:
תמד לדשעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים דינם כשמרים וה"מ להכשנעצרו בקורה אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפי' נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא ג' או פחות לומברכין עליו בפה"ג שיין הוא והמים נבלעים לזבזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה: הגה זגים שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין אע"פ שהזגין הרוב מ"מ כלחל כח התאנים במשקה ולטאין לברך בפה"ג [ב"י בשם התשב"ץ]:
ס״ק לדשעושים מחרצנים וכו'
(לד) שעושים מחרצנים וכו' - היינו לאחר שנסחט היין מהענבים נותנים מים על החרצנים לקלוט טעם היין שנשאר בהם וזהו הנקרא תמד:
ס״ק להכשנעצרו בקורה
(לה) כשנעצרו בקורה - ועי"ז יצא מהענבים כמעט כל הלחלוחית שבהם:
ס״ק לומברכין עליו בפה"ג
(לו) מברכין עליו בפה"ג - שדינם כצמוקים ומ"מ דוקא כשיש בו טעמו של יין וריחו וכנ"ל בסקל"ב לענין יין שנתערב במים:
ס״ק לזזגים וכו'
(לז) זגים וכו' - ר"ל שאחר שהוציאו היין מן הענבים ונשארו הזגים נתן עליהם תאנים או שאר פירות לחזק כח היין הנשאר בהם ולהוסיף באדמימותו [תשב"ץ]:
ס״ק לחכל כח התאנים וכו'
(לח) כל כח התאנים וכו' - דהתאנים היה בהם כל כחם שלא נתמצו מקודם והזגים אע"פ שהם הרוב הרי יצא מהם כבר עיקר הלחלוחית. ומסתברא דאפילו רמי תלתא ואתי ד' ויותר ג"כ לא מהני דלעולם אמרינן דעיקר המשקין הוא מהתאנים:
ס״ק לטואין לברך בפה"ג
(לט) ואין לברך בפה"ג - אלא שהכל דהוי כשכר תאנים דברכתו שהכל ועיין מ"א דלענין ברכה אחרונה יש להסתפק בזה דהתשב"ץ לא ברירא ליה סברא זו כ"כ ומספיקא פסק דמברך שהכל דיוצא בזה על כל דבר וע"כ לענין ברכה אחרונה יראה לשתות רביעית יין גמור ויברך על הגפן לפטור גם משקה זו:
השותה מים מלצמאו מברך שהכל ולאחריו בנ"ר אבל אם מאחנקתיה אומצא מבושותה מים להעביר האומצא אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו:
ס״ק מלצמאו
(מ) לצמאו - נראה דלאו דוקא לצמאו ממש אלא בסתמא כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה דאם אינו צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו:
ס״ק מאחנקתיה אומצא
(מא) חנקתיה אומצא - שעמד לו דבר אכילה בגרונו:
ס״ק מבושתה מים
(מב) ושתה מים - דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כ"א כששותה לצמאו אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא חייב לברך עליו בתחלה וסוף כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו יברך [סי' ר"י יעב"ץ]:
כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה מגאם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מדמברך עליו תחלה וסוף: הגה אם אנסוהו לאכול או לשתות אמהע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך. (ב"י בשם אהל מועד והרא"ה):
ס״ק מגאם טעמם טוב וכו'
(מג) אם טעמם טוב וכו' - ר"ל אע"פ שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו כיון שעכ"פ החיך נהנה מהם ולאפוקי אם הם רעים שאין לו הנאה מזה אע"פ שמתרפא מהם אינו מברך כלל:
ס״ק מדמברך עליהם וכו'
(מד) מברך עליהם וכו' - עיין לקמן בסי"א בהג"ה מה שנכתב שם במ"ב:
ס״ק מהאע"ג דהחיך וכו'
(מה) אע"ג דהחיך וכו' - ולא דמי למש"כ לקמיה בסעיף ט' באוכל איסור מפני הסכנה דמברך עליו כיון דעכ"פ נהנה אף דגם שם אכילתו ע"י אונס שאני התם דהאונס אינו על האכילה גופא משא"כ הכא שהאכילה גופא הוא ע"י אונס שאונסים אותו לאוכלו לא שייך בזה לחייבו לברך על הנאתו כיון שהוא בע"כ כן היא סברת הרמ"א והסכימו עמו הרבה אחרונים ויש חולקים ע"ז וס"ל דכיון שסוף סוף נהנה גרונו מזה חשיבא אכילה וצריך לברך ע"ז וכההיא דס"ט ועיין בח"א שהכריע דבפת אם אכל כדי שביעה דבהמ"ז שלו הוא מה"ת יברך:
אכל מאכל או משקה של איסור מומפני הסכנה מזמברך עליו מחתחלה וסוף:
ס״ק מומפני הסכנה
(מו) מפני הסכנה - כגון חולה שצריך לאכול מאכלות אסורות לרפואתו וכ"ש אם אוכל מאכל של היתר בזמן האיסור כגון חולה ביוה"כ דמברכין עליו וכדלקמן בסימן תרי"ח בסופו:
ס״ק מזמברך עליו
(מז) מברך עליו - דכיון דסכנתא הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו ואין זה בכלל שאר דבר איסור דקי"ל לעיל בסימן קצ"ו שאין מברכין עליו:
ס״ק מחתחלה וסוף
(מח) תחלה וסוף - דאע"ג שברצונו לא היה אוכל דבר זה כ"א מחמת אונס חליו מ"מ כיון שכבר הוא חולה וחפץ להתרפאות במאכל ומשקה זה חשיבא אכילה שיש בה הנאה. ואם הוא דבר שנפשו קצה בזה א"כ אין החיך נהנה ממנו ואין צריך לברך ע"ז:
מטדבש דבורים נהרי הוא כשאר דבש ואינו מברך אלא שהכל:
ס״ק מטדבש דבורים וכו'
(מט) דבש דבורים וכו' - דהוא בכלל דבר שאין גידולו מן הארץ [ב"י]:
ס״ק נהרי הוא כשאר דבש
(נ) הרי הוא כשאר דבש - דנתבאר בסי' ר"ב ס"ח דמברך עליו שהכל ולסימנא בעלמא נקטיה ובאמת אפילו החולקין בדבש תמרים מודו בדבש דבורים דאע"ג דהדבורים מכניסין מי פירות לתוך גופן ומוצצין מהן ועי"ז נעשה הדבש מ"מ אין טעם הפירות נרגש כלל בהדבש [ב"ח]:
חבושים או גינדא"ש או ורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש הפירות והעשבים נאהם עיקר והדבש טפל אפי' הם נבכתושי' ביותר הלכך מברך על חבושים וגינדא"ש בפה"ע ועל עשבים בורא פרי האדמה ועל של נגורדים בורא פרי האדמה: הגה וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אנדלא לרפואה מנהברכין עליו שהכל. [ב"י בשם הרא"ש]:
ס״ק נאהם עיקר וכו'
(נא) הם עיקר וכו' - דהדבש אינו אלא הכשר לדבר המרוקח שמכשירו ומתקנו לאכילה. וכן שקדים המחופין בצוקע"ר אף שהם מחופין לגמרי מברך בפה"ע דאף שצוקע"ר הרבה מהפרי הפרי עיקר [פמ"ג]:
ס״ק נבכתושים ביותר
(נב) כתושים ביותר - דוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נימוח לגמרי עד שנפסד צורתו העצמי מברך לכתחלה שהכל כמבואר לעיל סי' ר"ב ס"ז בהג"ה ע"ש ועיין לעיל סי' ר"ג ס"ז ובמ"ב שם:
ס״ק נגורדים בפה"א
(נג) ורדים בפה"א - היינו רוזי"ן בל"א ואע"ג דפרי עץ הם שגדילים על האילן מ"מ כיון שאינן עיקר הפרי דזרע שלהם הם עיקר הפרי והעלים שמרקחין אותם הם הפרחים ע"כ מברך בפה"א וכן על הלוינדר"א בל"א מברך בפה"א דאע"פ שהלוינדר"א גדילים באילן דעיקר הפרי הם גודגדניות השחורות שגדלים באותו אילן ודומה ממש לדין ורדים [אחרונים] וא"ת כיון דורדים לא חזיא לאכילה לא חיין ולא מבושלין אלא א"כ הם מבושלים עם דבש א"כ הו"ל דבש עיקר וי"ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם דבש הו"ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה והו"ל כפירות שאין נאכלין חיין שמברך עליהם אחר בישולם ברכה ראויה להם [כדלקמן בריש סימן ר"ה] ואין אנו אומרין שיברך עליהם שהכל מפני שהמים המובלעים בהם הכשירום לאכילה [ב"י]:
ס״ק נדאלא לרפואה וכו'
(נד) אלא לרפואה וכו' - הטעם דאף דנהנה אין זה עיקר הנאתו כיון שאין הבריאים רגילין לאכול אותו בכך שעומד רק לרפואה:
ס״ק נהמברכין עליו שהכל
(נה) מברכין עליו שהכל - ועיין בבדק הבית שכתב שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכן הסכימו האחרונים דצריך לברך עליו ברכה הראויה לו כיון שעכ"פ נהנה:
כל שהוא עיקר ועמו טפיל' מברך נועל העיק' ופוטר את הטפילה וכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל ה"ז טפיל' אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות נזהרי הוא עיקר לפיכך מיני דבש שמבשלים אותו ונותני' בהם חלב חטה כדי לדבק ועושי' מהם מיני מתיקה אינו מברך במ"מ מפני שהדבש הוא העיקר: הגה ונראה דהא דאם עירב כדי לתת טעם בתערובות שהוא עיקר היינו דוקא שנחיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם ודבר חשוב אבל בשמים שנותנין לתוך המרקחת אע"פ שהם לנתינת טעם אין מברכין עליהם דבטלים במיעוטן אע"פ שנותנים טעם לכן נוהגין שלא לברך רק על המרקחת ולא על הבשמים שבהן:
ס״ק נועל העיקר וכו'
(נו) על העיקר וכו' - עיין לקמן סימן רי"ב שם מבואר כל פרטי דין עיקר וטפל:
ס״ק נזהרי הוא עיקר
(נז) הרי הוא עיקר - המ"א ושארי האחרונים הסכימו דהוא דוקא בחמשת מיני דגן אמרינן דהיכא דבא ליתן טעם אף שהוא מיעוט הוא העיקר וכדלקמן בסימן ר"ח ס"ב אבל בשארי מינים אזלינן בתר רובא:
ס״ק נחשיש שם ממשות
(נח) שיש שם ממשות - ולפי הסכמת אחרונים כנ"ל אף ביש ממשות לא אזלינן בתרייהו רק בתר רובא:
כל דבר נטשהוא מסופק בברכתו סיברך שהכל:
ס״ק נטשהוא מסופק וכו'
(נט) שהוא מסופק וכו' - עיין לעיל סוף סי' ר"ב מ"ב ד"ה ואם:
ס״ק סיברך שהכל
(ס) יברך שהכל - דבדיעבד יוצא בשהכל על כל דבר וכאן כיון שמסופק כדיעבד דמי [ב"י] ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפטרו תוך הסעודה עדיף טפי [מ"א]: