היו מסובין ג' אחייבים בזימון שאומר אחד מהם בנברך שאכלנו משלו והם עונים ואומרי' ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו גוהוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו דובטובו חיינו בא"י אמ"ה הזן את העולם וכו' ואם הם ד' היכול לומר ברכו שאכלנו משלו אבל יות' טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל ואם הם עשרה צריך להזכי' את ה' שאומ' נברך אלהינו וכו' והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו' ואין לומר נברך לאלהינו ובלמ"ד ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומ' נברך זעל המזון שאכלנו או שאומ' חלמי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקו' חיינו אומ' חיים הרי זה בור וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם טיכול לומ' נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו:
ס״ק אחייבין בזימון
(א) חייבין בזימון - דהיינו שחייבין להזדמן ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו:
ס״ק בנברך
(ב) נברך - בזוהר הזהירו לומר בפיו קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין) והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:
ס״ק גוהוא חוזר ואומר וכו' חיינו
(ג) והוא חוזר ואומר וכו' חיינו - ואם המסובין צריכין לענות אמן אחריו יש דעות בין האחרונים והמנהג שלא לענות:
ס״ק דובטובו חיינו בא"י אמ"ה וכו'
(ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה וכו' - משמע מזה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש וכן המנהג ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:
ס״ק היכול לומר ברכו
(ה) יכול לומר ברכו - כיון שהם שלשה וראוים לברך בלשון רבים בלעדו אבל בשנים לא יכול לומר ברכו רק נברך ובדיעבד אם אמר בשנים ברכו אפשר דיצא:
ס״ק ובלמ"ד
(ו) בלמ"ד - דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו:
ס״ק זעל המזון שאכלנו
(ז) על המזון שאכלנו - דמשמע דמברך לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:
ס״ק חלמי שאכלנו משלו
(ח) למי שאכלנו משלו - דמשמע דרבים הם זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו הוא מברך לבעה"ב [רש"י] וגבי מטובו פירש משום דממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם שלא לומר חיים דמשמע דהוא מוציא עצמו מן הכלל:
ס״ק טיכול וכו'
(ט) יכול וכו' - דתו ליכא למטעי דקאי על בעה"ב המאכילו:
אם טעה המזמן בעשר' והעוני' ולא הזכירו אלהינו יאין יכולים לחזור אבל אם עדיין לא ענו אחריו יאיחזור ויזמן בשם:
ס״ק יאינם יכולים לחזור
(י) אינם יכולים לחזור - דבדיעבד יצאו בזימון בלא שם ואם יכול המזמן לחזור אח"כ ולומר ברוך אלהינו וכו' או שצריך לומר ג"כ בלא שם מאחר שהעונים אמרו מתחלה בלא שם יש דעות בין האחרונים עיין בשע"ת ולכו"ע אם הם אמרו בשם יכול גם הוא לחזור ולומר ברוך אלהינו וכו' אף דנברך אמר בלא שם:
ס״ק יאיחזור ויזמן בשם
(יא) יחזור ויזמן בשם - דכיון שלא ענו עדיין לא נתקיים מצות זימון והוי כלכתחלה: