ס״ק אמים אחרונים וכו'

(א) מים אחרונים וכו' - הטעם משום שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה וסמכו חז"ל אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים (שיקדשו ידיהם קודם האכילה לטהרם מטומאה כמו שנתבאר לעיל בסימן קנ"ח) והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואפילו למי שאינו מברך בעצמו אלא שומע לצאת מפי המברך ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה ג"כ חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים והוא מפני חשש מלח סדומית דבכל סעודה הלא נמצא מלח ויש לחוש שמא מעורב בהן מעט ממלח סדומית שמסמא העינים למי שנוגע בם ואח"כ יגע בעיניו ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעה כמותה ועיין בסעיף י':

ס״ק בחובה

(ב) חובה - ואם יש לו מים מצומצמים צריך למעט במים ראשונים כפי שיעור המבואר בסימן קס"ב סעיף ב' בכדי שישאר לו מעט למים אחרונים ואם אין לו רק כפי שיעור מים ראשונים הם קודמים אפילו למי שנזהר תמיד במים אחרונים דהאידנא דאין מצוי מלח סדומית בינינו אינם חובה כ"כ כמו מים ראשונים יש אומרים דמתחלה אין לו לאכול אא"כ יודע שיהיה לו ג"כ מים אחרונים ומ"מ אין החיוב עליו יותר ממים ראשונים דהיינו בלפניו ד' מילין ולאחריו מיל ואם בתוך שיעור זה לא נמצא מים אעפ"כ מותר לו לאכול וגם לברך אח"כ בהמ"ז וכל אימת שימצא מים אח"כ יטול ידיו משום חשש מלח סדומית:

ס״ק גאלא בכלי

(ג) אלא בכלי - ולא יתחוב ידיו בתוך הכלי לרוחצם אלא ישפוך המים על ידיו שירד לתוך הכלי:

ס״ק דמפני רוח רעה

(ד) מפני רוח רעה - ויש חשש סכנה לעובר עליהם ובמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע ולכן מותר ליטלם תחת השלחן ואע"ג שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני וביני:

ס״ק הואם אין לו כלי

(ה) ואם אין לו כלי - דכשיש לו כלי ישפכם דוקא בתוך הכלי:

ס״ק ווכיוצא בהם

(ו) וכיוצא בהם - כמו אבנים דקים וקוצים וכל כה"ג שנבלעים בהם המים ואינם מתקבצים למקום אחד ויש מקילין ליטול אף ע"ג רצפה אם אין לו כלי ליטול בתוכו דס"ל דדוקא ע"ג קרקע ממש שורה עליהם רוח רעה אבל לפי מה שכתב הלבוש יש להחמיר בזה:

ס״ק זבחמין

(ז) בחמין - אבל פושרין דהיינו שאין היד סולדת בהן מותר ורש"ל פסק דוקא בצוננין ומיהו אם אין לו כ"א אלו הפושרין בודאי אין להחמיר:

ס״ק חנכוית בהם

(ח) נכוית בהם - ל"ד דבודאי אין אדם נוטל ידיו במים כאלו שיכוה בהן אלא ר"ל שהיד סולדת בהן ושיעורו כל שכריסו של תינוק נכוית בו [מ"א]:

ס״ק טשמפעפעין

(ט) שמפעפעין - מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהמת התבשיל [רש"י] ונ"ל דחמין שנצטננו מותר ליטול בהן:

ס״ק יעד פרק שני

(י) עד פרק שני - שלמעלה משני פרקי אצבעות אין מגיע לכלוך המאכל [ומן אצבע האגודל צריך ליטול פרק ראשון] ואם היה המאכל מגיע מכאן ואילך צריך רחיצה גם למעלה [א"ר בשם בלבו] ועיין בבה"ל. ורע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים האחרונים אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל דאינם נותנים כ"א איזה טיפים מים על ראשי האצבעות עד אשר אפילו עד סוף פרק הראשון אינה מגעת ולפעמים יוצאים בנגיעה בעלמא במים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה ובאמת מן הדין צריך לרחוץ לפחות עד סוף שני פרקי אצבעות וכנ"ל:

ס״ק יאשתרד הזוהמא

(יא) שתרד הזוהמא - מן הלכלוך שבידיו ע"י הנטילה:

ס״ק יבמתחילין מן המברך

(יב) מתחילין מן המברך - כדי שיעיין בארבע ברכות של בהמ"ז בתוך הזמן שיטלו אלו הד' אנשים הנשארים ואע"ג דהיום המנהג שכל אחד מהמסובין מברך לעצמו ואין יוצאין בברכתו מ"מ לא נשתנה הדין דגם היום מהנכון שיאמרו המסובין כל ברכה וברכה בלחש עם המברך שמברך בקול רם כדאיתא לקמן בסימן קפ"ג ס"ז וגם ברכת הזימון צריך המברך לומר לפניהם משו"ה צריך לעיין קצת מתחלה:

ס״ק יגמן הקטן

(יג) מן הקטן - היושב בסוף המסבה והטעם הוא כדי שלא יהא צריך המברך להמתין הרבה אחר נטילתו עד שיטלו כולם וגנאי הוא לו וגם דהוי הפסק:

ס״ק ידואין מכבדין וכו'

(יד) ואין מכבדין וכו' - דאין זה כיבוד במה שירמוז לו שהוא ירחץ תחלה ידיו המזוהמות:

ס״ק טומתחילין וכו'

(טו) מתחילין וכו' - כדי שבשיעור הזמן שיטלו הד' את ידיהם יוכל הוא לעיין בבהמ"ז וכנ"ל ואף דקי"ל דתיכף לנטילה ברכה בשיעור זה לא חשיב הפסק ומיהו אפשר דבכדי אין להפסיק כלל:

ס״ק טזמן המברך

(טז) מן המברך - וכיון שנטל הוא ידיו אותן הד' שאצלו אין מכבדין זה את זה אלא דרך ישיבתן נוטלין:

ס״ק יזאין מברכין וכו'

(יז) אין מברכין וכו' - דלפי הטעם שבארנו לעיל בסק"א משום חשש מלח סדומית דהוא סכנה לעינים בודאי אין שייך לברך על נטילה זו כמו שאין מברכין על שמירה משאר סכנות כגון המסנן מים בלילה מפני סכנת עלוקה וכיוצא בזה ואפילו לפי הטעם הראשון שכתבנו לעיל דהנטילה היא כדי להסיר הזוהמא מעל ידיו קודם בהמ"ז שלפי טעם זה היה ראוי לברך על נטילה זו מ"מ לא נהגו כן לפי שעכשיו אין עושין המצוה כתקנת חכמים ומנהגם שהיו נוהגים למשוח הידים גם בשמן ערב אחר הנטילה להעביר את הזוהמא מהידים וכיון שאין אנו עושים המצוה כתיקונה נהגו שלא לברך בכל גוונא:

ס״ק יחאינן צריכין ניגוב

(יח) אינן צריכין ניגוב - כיון שאינם באים רק לנקות את הידים גם בלא ניגוב הן נקיות:

ס״ק יטולהרמב"ם וכו'

(יט) ולהרמב"ם וכו' - ס"ל דלא נקרא נטילה בלי נגוב ועיין לעיל סוף סימן קע"ג משמע דעת המחבר להקל בזה מ"מ לכתחלה טוב לנגב ידיו לצאת דעת כולם [ח"א]. כתב הב"י בשם ספר שלחן של ארבע וכן הביא בא"ר בשם הכלבו דמים אחרונים אין צריכין שיעור אלא שיהא בהן כדי להדיח בהן את ידיו ובספר מעשה רב הביא דהנהגת הגר"א היתה ברביעית:

ס״ק כנוטלים בכל וכו'

(כ) נוטלים בכל וכו' - שגם הם מנקין הידים מזוהמא כמו מים ומיירי באין לו מים כ"א משקין הא יש לו מים אין ליטול במשקין [פמ"ג]:

ס״ק כאמיני משקין

(כא) מיני משקין - אפילו בשמן ודבש וחלב חוץ מיין מפני חשיבותו. כתבו האחרונים שכל מיני מים הפסולים לראשונים דהיינו שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיהן ואפילו מים שנפסלו משתית בהמה וכה"ג מ"מ כשרים לאחרונים וגם אין צריך להם כלי וכח גברא כראשונים ואין חציצת הידים פוסלת בהן. גם אין צריך לשפוך על ידיו אלא פעם אחת:

ס״ק כבשאין נוהגים וכו'

(כב) שאין נוהגים וכו' - מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו ומשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא לנו. ודעת הגר"א בביאורו דצריך ליטול גם האידנא [דטעם מלח סדומית וידים מזוהמות גם עתה שייך וכמ"ש בס"א] וכ"כ המ"א בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים וכן החמיר המהרש"ל בים של שלמה וכ"כ הברכי יוסף ע"ש שהחמיר הרבה בזה:

ס״ק כגוצריך ליטול ידיו וכו'

(כג) וצריך ליטול ידיו וכו' - ר"ל דזה מדינא צריך ליטול ידיו במים אחרונים לכו"ע וכתבו האחרונים שאפילו רוצה לברך על היין או פירות באמצע הסעודה צריך לקנחם מקודם כיון שידיו מלוכלכות והוא איסטניס:

ס״ק כדקודם בהמ"ז

(כד) קודם בהמ"ז - וצריך ליזהר שלא להפסיק בין הנטילה לבהמ"ז אפילו בד"ת: