ס״ק טראוי לכל וכו'

(ט) ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא. וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה על פי כתבי האר"י ז"ל. וזמן חצות הוא תמיד באמצעות הלילה ממש בכל מקום, ואפילו בלילות הארוכות או הקצרות. והיא י"ב שעות אחר חצי היום. והעת להתאונן על החורבן נכון יותר שיהיה קודם חצות מעט, ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ובסוף הלילה יבקש צרכיו. ויש אומרים אז "שומרים לבוקר". ואם הוא קרוב להנץ החמה, יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, ואחר כך יאמר "שומרים לבוקר". ואחר התיקון, שיעור משניות קודם לכל דבר. ואם זכה לחכמת האמת, עת ההיא מסוגלת מאוד. האחרונים קיבלו, מ"שכבי" עד "קומי", היינו משבועות שאומרים "שכבי" עד תשעה באב שאומרים "קומי", אין צריך לקום בלילה. ויש אומרים, מט"ו באב עד ט"ו באייר יקום. והנוהגים על פי קבלה סוברים שצריך לקום תמיד. חבורה שנתחברו יחד לומר תיקון חצות בציבור, אין למונעם, ואדרבה, ברוב עם הדרת מלך. וטוב יותר שיאמרו את התיקון בבית הכנסת משיאמרוהו בחדר הסמוך לו, דבית הכנסת קדיש טפי, וגם שיהיו מעשרה הראשונים. וצריך ביחוד להזהר מאוד מאוד משיחת חולין בניעורם בלילה. ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מחמת שהוא חלש בטבעו, או שהוא יודע בעצמו שאם יקום באשמורת יישן בעת התפילה, מוטב לישן כל הצורך. ומכל מקום יהיה זהיר מאוד לקום שעה, ולפחות חצי שעה, קודם קריאת השַמָש לבית הכנסת, כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בציבור ובנקיות.

Explaining 'it is fitting for every etc.': the Kabbalists dwelt at great length on how great the merit of rising at chatzos (midnight) is, for it is very great. The order of conduct according to the writings of the Arizal has already been printed in the siddurim. The time of chatzos is always the exact middle of the night, in every place, even on the long nights or the short ones. It falls twelve hours after midday. The time to lament over the Destruction is better set slightly before chatzos; from chatzos onward he should engage in Torah, and at the end of the night he should request his needs. Some say 'Shomrim laboker' [the morning-watch supplications] at that point. And if it is close to sunrise, he should say the psalms alone and skip the dirges, and afterward say 'Shomrim laboker.' After the Tikkun [Chatzos], a set portion of Mishnayos comes before anything else; and if one has merited the wisdom of truth [Kabbalah], that time is especially propitious. The later authorities received a tradition that from 'shichvi' to 'kumi' — that is, from Shavuos, when we say 'shichvi' (lie down), until Tishah B'Av, when we say 'kumi' (arise) — one need not rise at night. And some say that from the fifteenth of Av until the fifteenth of Iyar one should rise. But those who conduct themselves according to Kabbalah hold that one must rise always. A group that has joined together to say Tikkun Chatzos communally should not be prevented; on the contrary, 'in the multitude of people is the King's glory.' And it is better that they say the Tikkun in the synagogue than in an adjoining room, for the synagogue is holier, and also so that they be among the first ten [to arrive]. And one must be especially, extremely careful about idle chatter while awake at night. One who cannot rise before daybreak, because he is weak by nature, or who knows of himself that if he rises at the night-watch he will fall asleep during the prayer — it is better that he sleep as much as he needs. Even so he should be very careful to rise an hour, or at least half an hour, before the beadle's call to the synagogue, so that he can prepare himself to pray with the congregation and in cleanliness.

ס״ק ישיהא מיצר

(י) שיהא מיצר – אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה.

Explaining 'that he feel distress': [he should feel distress over the Destruction,] but Torah and prayer should be [engaged in] with joy.

ס״ק יאחורבן בית המקדש

(יא) חורבן בית המקדש – כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר "על נהרות בבל"; ובשבת, וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון, יאמר "שיר המעלות בשוב ה'" וגו'. והעיקר שיידע מה קאמר, ואחר כוונת הלב הן הדברים.

Explaining 'the destruction of the Holy Temple': the Shelah wrote that at every meal one should say 'Al naharos Bavel' (Psalm 137); and on Shabbos, as well as on days on which Tachanun is not said, he should say 'Shir hama'alos beshuv Hashem' (Psalm 126) etc. And the main thing is that he know what he is saying, for these matters follow the intent of the heart.

ס״ק יבבלא כונה

(יב) בלא כונה – אבל אם המרבה כיוון גם כן, המרבה טוב יותר. ואם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שהוא משער בעצמו שאם יאריך – לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. ועל זה שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמים". וכן לענין תלמוד תורה העניין כן, כי הכל תלוי לפני ה' יתברך אם עושה כל אשר בכוחו לעשות. ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד, יכול למנוע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים, וטוב יותר שילמוד במקומם. וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ותבלין היצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל.

Explaining 'without concentration': but if the one who says much also concentrated, then saying much is better. And if the one who says little has a constraint and cannot lengthen, or he estimates of himself that if he lengthens he will not be able to concentrate, so he says less supplication but says it with concentration — he is regarded before Hashem like one who has leisure and lengthens his supplications with concentration. About this we learned: 'Both the one who does much and the one who does little [are equal], provided he directs his heart to Heaven.' So too regarding Torah study the matter is the same, for everything depends, before Hashem, on whether one does all that is within his power to do. One who is a Torah scholar and has the mind to understand and learn may refrain from saying the many supplications and requests printed in the siddurim, and it is better that he learn in their place. A person must set himself a time to study works of mussar every single day, whether little or much, for the greater a person is than his fellow, the greater is his evil inclination. And the antidote to the evil inclination is the reproof of the sayings of Chazal.

ס״ק יגפרשת העקידה

(יג) פרשת העקידה – קודם פרשת הקרבנות. ויכול לומר פרשת העקידה ופרשת המן אפילו בשבת. ואין די באמירה, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה'. וכן מה שאמרו בגמרא: "כל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח שהוא בן עולם הבא", גם כן באופן זה. וטעם לאמירת כל זה, כי פרשת עקידה, כדי לזכור זכות אבות בכל יום, וגם כדי להכניע יצרו, כמו שמסר יצחק נפשו. ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית, וכדכתיב: "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. ואיתא בירושלמי ברכות: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. ועשרת הדיברות, כדי שיזכור בכל יום מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו בה'. ופרשת הקרבנות, דאמרינן במנחות: "זאת תורת החטאת", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'.

Explaining 'the passage of the Binding': it is said before the passages of the offerings. One may say the passage of the Binding and the passage of the manna even on Shabbos. And mere recitation is not enough; rather one should contemplate what he is saying and recognize the wonders of Hashem. So too the Gemara's statement that 'whoever says Tehillah LeDavid [Ashrei] three times a day is assured to be a son of the World to Come' is likewise [meant] in this manner [with contemplation]. And the reason for reciting all this: the passage of the Binding, in order to recall the merit of the Patriarchs each day, and also to subdue one's inclination, just as Isaac gave over his life. The passage of the manna, so that one believe that all his sustenance comes through individual Divine providence, as it is written, 'He that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack,' teaching that abundant effort accomplishes nothing [on its own]. And it is stated in the Yerushalmi Berachos: whoever says the passage of the manna is assured that his sustenance will not be diminished. The Ten Commandments, so that he recall each day the standing at Mount Sinai and strengthen his faith in Hashem. And the passages of the offerings, for we say in Menachos [on] 'This is the law of the sin-offering': whoever occupies himself with the law of the sin-offering is as though he had offered a sin-offering, etc.

ס״ק ידושלמים

(יד) ושלמים – והוא הדין פרשת תודה, דגם היא בכלל שלמים. ואחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים, כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים.

Explaining 'and the peace-offerings': the same applies to the passage of the thanksgiving-offering, for it too is included in the category of peace-offerings. And after the burnt-offering, peace-offerings, and thanksgiving-offering he should say the passage of the libations, for there is no [such] sacrifice without libations. But the sin-offering and guilt-offering do not require libations.

ס״ק טווחטאת

(טו) וחטאת – עיין במגן אברהם שכתב, דאם יודע שנתחייב חטאת, יאמר פרשת חטאת קודם. ומדברי שארי הפוסקים לא משמע כן.

Explaining 'and the sin-offering': see the Magen Avraham, who wrote that if one knows he has become liable a sin-offering, he should say the sin-offering passage first. But from the words of the other poskim it does not appear so.

ס״ק טזבצבור

(טז) בצבור – מפני הכופרים, שיאמרו: אין תורה אלא זו. ובפרט בזמנינו. ולכך אין כותבין אותו גם כן על קונטרס המיוחד לציבור. יש שכתבו דלא אסור לאומרו בציבור, אלא לקובעו בין הברכות כמו קריאת שמע; אבל קודם ברוך שאמר, מותר אף בציבור. ואנן נקטינן לאסור בצבור כלל וכלל. וביחיד, דווקא שלא בתוך התפילה; אבל לקבוע בתוך הברכות, גם ליחיד אסור [ע"ת וארה"ח].

Explaining 'in a congregation': [the Ten Commandments were removed from the fixed daily prayer] because of the heretics, who would say, 'There is no Torah but this.' And especially in our times; therefore one also does not write it on the pamphlet designated for the congregation. Some wrote that it is not forbidden to say it in a congregation, only to fix it among the blessings [of the Shema] like the Shema itself; but before Baruch She'amar it is permitted even in a congregation. But we hold [that it is] forbidden in a congregation entirely. And for an individual, [it is permitted] specifically when not within the [fixed] prayer; but to fix it among the blessings is forbidden even for an individual [per the cited authorities].

ס״ק יזביום

(יז) ביום – דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן יכול לאמר קודם היום. ואם אין לו פנאי, יכול לאמר גם פרשת הקרבנות בלילה. ואם צריך עמידה, עיין בסימן מ"ח במ"ב סק"א. כתב בשל"ה דבשבת ויום טוב לא יאמר יהי רצון, דאין קרבן נדבה בא בהם, אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן, כקורא בתורה. ומכל מקום אם הוא בן תורה, מוטב יותר שיעסוק בפרשה דיומא. מי שהוא אבֵל לא יאמר פרשת הקרבנות (משום שהוא אסור בתלמוד תורה).

Explaining 'only by day': because the offerings are brought only by day. But the passage of the laver and the passage of the removal of the ashes he may say before daytime. And if he has no time [by day], he may say even the passages of the offerings at night. And as to whether they require standing, see siman 48 in the Mishnah Berurah, se'if katan 1. The Shelah wrote that on Shabbos and Yom Tov one should not say the 'Yehi ratzon,' since no free-will offering is brought on them; but there is no harm in reciting the passages themselves, like one who reads in the Torah. Even so, if one is a Torah scholar, it is better that he occupy himself with the weekly Torah portion of the day. A mourner should not say the passages of the offerings (because he is forbidden in Torah study).

ס״ק יחבאים בנדבה

(יח) באים בנדבה – אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה; אלא אם כן עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. וכן אשם. ואשם תלוי, קיימא לן דאינה באה בנדבה. והאחרונים כתבו בשם רש"ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יהי רצון, רק שיאמר בלשון ספק, דהיינו: "יהי רצון מלפניך אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת, שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת"; ואם לאו, יהיה כקורא בתורה. וכהאי גוונא יאמר גם כן אחר פרשת אשם. אך המגן אברהם הקשה עוד, איך יאמר "אם נתחייבתי חטאת"? הא קיימא לן לעניין חטאת דבעי ידיעה בתחילה שחטא! על כן העלה המגן אברהם, דלעניין חטאת לא יאמר כלל היהי רצון; רק לעניין אשם ודאי ואשם תלוי, יוכל לאמר יהי רצון זה דעל תנאי. אך אם ליבו נוקפו שמא עבר על חטא והיה לו ידיעה שחטא ושכח, יוכל לאמר גם כן היהי רצון אחר חטאת בדרך תנאי [שערי תשובה]:

Explaining 'brought as free-will offerings': but after the passage of the sin-offering he should not say so, because it is not brought as a free-will offering — unless he actually transgressed a sin for which one is liable a sin-offering. And the same is true of the guilt-offering. And as for the suspended guilt-offering [asham talui], we hold that it too is not brought as a free-will offering. The Acharonim wrote in the name of the Maharshal that one may say the 'Yehi ratzon' even after the sin-offering and guilt-offering, provided he says it in a conditional formulation, namely: 'May it be Your will that, if I transgressed a sin for which one is liable a sin-offering, this be reckoned as though I had offered a sin-offering'; and if not, let it be like one who reads in the Torah. And in the same manner he should say it after the passage of the guilt-offering as well. But the Magen Avraham raised a further difficulty: how can he say 'if I became liable a sin-offering'? For we hold, regarding a sin-offering, that it requires prior awareness that he sinned! Therefore the Magen Avraham concluded that regarding the sin-offering he should not say the 'Yehi ratzon' at all; only regarding a definite guilt-offering and a suspended guilt-offering may he say this conditional 'Yehi ratzon.' But if his heart smites him that he may have transgressed a sin and had awareness that he sinned and then forgot, he may say the conditional 'Yehi ratzon' after the sin-offering as well [Shaarei Teshuvah].

ס״ק יטעם הקרבנות

(יט) עם הקרבנות – וכהיום נוהגין לאומרו אחר פרשת התמיד.

Explaining 'together with the offerings': and nowadays the custom is to say it after the passage of the Tamid.

ס״ק כושחט אותו

(כ) ושחט אותו – דאיתא במדרש, דכל מי שאומר פסוק זה, הקב"ה זוכר עקידת יצחק.

Explaining 'he shall slaughter it': for it is stated in the Midrash that whoever says this verse, the Holy One recalls the Binding of Isaac.

ס״ק אלעבודת בוראו

(א) לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

The Mishnah Berurah explains why one must rouse himself for his Creator's service: for this is the very purpose for which man was created, as the verse says, 'All that is called by My name, for My glory I created it,' etc. And even if his evil inclination entices him in winter, saying, 'How will you get up in the morning, for the cold is great?' — or entices him in summer, saying, 'How will you get up from your bed when you have not yet had your fill of sleep?' — he should overpower it and not listen to it, and reflect within himself: had he been required to stand and serve before a king of flesh and blood, how careful and eager he would be to rise early to prepare himself for his service; all the more so, by an incomparable a fortiori, before the King of kings, the Holy One, blessed be He.

ס״ק בהשחר

(ב) השחר – בשל"ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה. ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה. אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו. יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק. אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים.

Explaining 'the dawn': the Shelah wrote a mystical reason — to join day and night together through Torah or prayer, both in the morning and in the evening. And as soon as one awakens from his sleep and no longer wishes to sleep, he should wash his hands, even while still lying down. And all the more so he should not walk four cubits without washing his hands; one must be very careful in this. The holy Zohar greatly stresses how severe the punishment for this is, for by it he keeps the spirit of impurity upon himself. Nevertheless, God forbid that one transgress any prohibition on account of not having washed — such as holding back his urine because of it, or taking water that his fellow prepared for himself, unless he is certain he will immediately replace it with other water; and some stumble in this. If it happens that the water is far off and there is no one to bring it to him, some scrupulous people had the custom to walk in stretches of less than four cubits at a time. But the Shaarei Teshuvah wrote that this is not sound; it is preferable that they walk quickly, so as not to keep the evil spirit upon his hands longer. Some say that for this matter we regard the whole house as though it were four cubits, but one may rely on this only under pressing circumstances. If it happens, when he rises at night, that he has no water to wash his hands three times properly to remove the spirit of impurity, even so, God forbid that he neglect Torah study on this account until daybreak; rather he should wash a little, or clean his hands with anything that cleans, and recite the blessing and study, as the law of the Talmud and the poskim requires.

ס״ק גשהציבור מתפללין

(ג) שהציבור מתפללין – היינו אף על פי שלא יעבור זמן תפילה, מכל מקום מצווה עם הציבור. ועיין לקמן סוף סעיף קטן ט'.

Explaining 'that the congregation prays': that is, even though the time for prayer will not yet have passed, there is still the mitzvah of praying together with the congregation. And see below, at the end of se'if katan 9.

ס״ק דהצדיקים

(ד) הצדיקים – דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. וכתבו בשם האר"י ז"ל, שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יִרְאָה, כזה יִ-הְ-וָ-ה, וזהו סוד "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזה תועלת גדול לענין היראה. ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים, וכותבים בהם "שויתי ה'" וגו' בן ארבע אותיות ושארי שמות, ומנורה כזה היתה נקראת בשם "שויתי". והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה מאימת השם. וכתב בשערי תשובה בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג, כי על פי הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות, וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם. ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית, שאין שייך בזה טעם הנ"ל, לית לן בה, עד כאן לשונו. והקובעין בעמוד בלא טבלא יש למחות בידם, כי על ידי הנרות שקובעין בעמוד, בא ברוב העיתים לידי מחיקת השם חס ושלום.

Explaining 'the righteous': that is, one should always picture in his mind that he stands before Hashem, may He be blessed, for the Holy One's glory fills the whole earth. They wrote in the name of the Arizal that one should constantly picture the four-letter Name before his eyes vocalized as 'yirah' (awe), like this — and this is the secret of 'I have set Hashem before me always,' and it is of great benefit for [attaining] awe. Because of this, some were accustomed to make menorah-shaped figures on parchment to place in their siddurim, on which they would write 'I have set Hashem' etc., the four-letter Name and other [divine] Names; and such a figure was called a 'Shviti.' The reason is so that, out of fear of the Name, one be reminded not to engage in idle chatter during the prayer. But the Shaarei Teshuvah wrote in the name of the Tevu'at Shor that it is proper to gird oneself to abolish the custom, since most people do not guard the parchment properly, and they get scattered about in the streets, and it also often leads to the erasing of the [divine] Name. It appears, however, that regarding the large figures drawn on parchment that are fixed in the synagogue before the prayer-stand beneath a glass plate — where the above concern does not apply — there is nothing wrong with it; end of his words. But those who fix them on the prayer-stand without a glass plate should be protested, for through the candles set on the stand it often comes, God forbid, to the erasing of the Name.

ס״ק המפני בני אדם

(ה) מפני בני אדם – ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך (ב"י). ועיין בביאור הלכה.

Explaining 'before people': in any event he should not quarrel with them, for the trait of brazenness is very ugly and unfit to be used at all, even in the service of Hashem, since [by doing so] he would acquire brazenness as a fixed trait in his soul, [to be brazen] even where it is not in His service (Beis Yosef). And see the Bei'ur Halachah.

ס״ק והמלעיגים עליו

(ו) המלעיגים עליו – וכן אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים, לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצווה. אך אם אפשר לו לעשות המצווה שלא בפניהם, טוב יותר. ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו, יש לומר, טוב יותר לעשות בפניהם, שילמדו ממנו לעשות כמעשהו. אך יכוין לבו לשם שמים, ולא להתפאר חלילה.

Explaining 'who mock him': similarly, if one is an ordinary person standing among great people, he should not be embarrassed before them to learn and to perform the mitzvah. But if he is able to perform the mitzvah out of their presence, that is better. However, before ordinary people who would learn from him, one could say it is better to do it in their presence, so that they learn from him to act as he does. But he should direct his heart for the sake of Heaven, and not, God forbid, to glorify himself.

ס״ק זגם בהצנע לכת

(ז) גם בהצנע לכת – רוצה לומר, אף בשעה שהוא בביתו בהצנע, גם כן יהיה לכתו עם ה' אלהיו, וכמו שמסיים והולך.

Explaining 'even in walking modestly': that is to say, even when he is at home in private, his conduct too should be a walking with Hashem his God, as [the Rema] goes on to conclude.

ס״ק חבזריזות

(ח) בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף [גיטין דף ע']. טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור קודם שנטל ידיו, ובלאו הכי אסור קודם ברכת התורה. ועיין לעיל סוף ס"ק ב'. סעיף ג [עריכה]

Explaining 'with alacrity': this is not meant literally [to leap up]; rather he should wait a little and not stand up suddenly, for that is harmful to the body [Gittin 70]. It is good to say immediately upon rising: 'I thank You, living and eternal King, for You have restored my soul within me with compassion; abundant is Your faithfulness.' The word 'be'chemlah' (with compassion) should be said with a pause [an esnachta], and 'rabbah emunasecha' (abundant is Your faithfulness) without a break after it. It is drawn from the verse 'They are new every morning,' etc., for the Holy One keeps His faithfulness by restoring each morning the souls entrusted to Him. This requires no washing of the hands, even if his hands are soiled, since this formula mentions neither a [divine] Name nor an epithet. To study, however, it appears forbidden before he has washed his hands, and in any case it is forbidden before the blessing over the Torah. And see above, at the end of se'if katan 2. [The heading here marks the start of se'if 3.]